מיכל עמר

מיכל  עמר

 

בוקר. בדרכי לאנשהו. אוטובוס. באחת התחנות עולה אישה בשנות ה-40 לחייה, חמורת מראה (חליפה+מזוודת ג'יימס בונד נשית) וחמוצת סבר (מרירות שלא רואה שוקולד 80% מוצקי קקאו). היא מתיישבת מולי ברביעיית מושבים, דוחפת אזניות קטנות לאזניה ולוחצת "PLAY". אט אט היא מתחילה להניע שפתיה בזמזומים קלים, שהופכים שמיעים יותר. לאלו מתלווה הבעת פנים מצוקתית משהו (עיקול גבות וכינוס ריסים) ונענוע כתפיים שלא היה מבייש רקדנית פולקלור מאדיס אבבה. משהו קרה, אולי טרק שהתחלף. היא נדבקת באגרסיביות לחלון וצליל ההתנגשות מעורר אפילו את תשומת ליבם של המפוהקים מהמושבים הסמוכים. הזמזומים הופכים לצהלה סוסית (ופה אני מגיעה לתובנה שאלו שאינם שומעים כלל ואלו ששומעים חזק מדי, מפיקים את אותו סאונד חדר-מדרגות בדיוק). במקביל תנועות הכתפיים הופכות מעגליות יותר, רוחביות יותר ופתאומיות יותר (מסכן הבחור שיושב לימינה).

אני נשענת לאחור (די המומה יש לציין) ומתבוננת/ בוהה במיצג האור-קולי הזה: אישה כבת 40, חמורת מראה וחמוצת סבר, אזניות קטנות, ששכחה ל-גמרי שהיא לא לבד. טוב נו, סביר שהיא קצת משוגעת.

ואז הבזיקה בי המחשבה, זו יכולה להיות דרך לא רעה בכלל להמחיש (וזו הייתה ה-מ-ח-ש-ה-!) איך מוסיקה עושה לי להרגיש בפנים (ועל כך נאמר..אווו).      

++הכותבת הינה מתבוננת כפייתית ומאזינה סדרתית לשיחות-אוטובוס תפלות ++

צילום: ליהי לוי

צרו קשר