חן ינוביץ' | Chen Yanovitch

חן ינוביץ'

 

יום אחד זה פשוט הולך לך לאיבוד ואתה חייב חייב למצוא את זה. זה מתחיל מתחת למיטה שם נמצאות כל האבדות, אתה מתכופף ותמיד זה לא נוח, כואב בפרקי הידיים והלחי נדבקת לרצפה. לא זה לא שם. מנסה להיזכר איפה שכחת את זה. וזה תמיד מעצבן, כי עברו בסה"כ כמה ימים וכבר אתה לא יודע. שנים שאתה סוחב זיכרונות, סיפורים ואנשים ודווקא כמה ימים אתה מפספס. מתחיל להתקשר לאימא לעבודה אולי היא ראתה ולאבא באמצע ארוחת צהריים אולי הוא ראה את אימא זורקת את זה. מנסה בחדר של האחים הרי הם בטוח לא יספרו אם זה אצלם. יורד למטה, פותח ארונות, נכנס לשירותים, לאמבטיה. אתה יוצא לחצר, אולי זה נפל כשעישנת סיגריה, או אצל השכנה כששמרת על התינוקת ונורא מיהרת ללכת הביתה אז שכחת. בלית ברירה אתה מתלבש, מתאפר, שותה ת'קפה וחייב לעוף לעבודה. בדרך בין השירים המעצבנים לפקקים אתה מרגיש שמגרד לך בגב. דווקא עכשיו באמצע הנהיגה מגרד לך בגב. אתה מנסה להשתפשף עם המושב. מגיע לעבודה, מחנה את המכונית הדפוקה חיוכים של בוקר לאנשים נבחרים. אותם אנשים, אותו חלון ראווה, סיגריה מגיעה בזמנים קבועים. ארוחת צהריים, בא לך לישון על הדלפק ושנייה לפני שאתה נרדם נכנסת איזה ילדה. אתה מתחיל בטלפונים לכל החברים. אולי שכחת את זה אצל החברים. כן זה בטוח אצל החברים. טלפון, טלפון, טלפון. אחד לא עונה, אחד אתה משאיר הודעה, אחד הבטיח שהוא יחפש ואחד נמצא בדיוק במעבר לסיני אבל הוא מבטיח לחפש כשהוא יחזור - אם הוא רק יזכור. בלילה במיטה, אתה מזיע, ממש מזיע, ולא לבד, אתה מפליג אחורה, מנסה להנות כרגע מהרגע, עובד על עצמך שלא ממש אכפת לך ואתה בכלל לא חושב על זה יותר, זה עבר לך , זה לא מטריד יותר ועשית כל מה שאפשר, ושנייה, שנייה לפני שזה מגיע, אתה מרגיש את הלחץ הגדול משתחרר לך בבום, ואז אתה מבין שבעצם זה כן מפריע. ושוב אתה מנסה להיזכר, והלך הבום. וככה עובר לו שבוע, וככה עוברים שבועיים, חודש. אחרי חודשיים אתה מקבל טלפון מההוא שהיה לפני חודשיים בסיני. הוא נזכר. ואז אתה קולט שאתה דווקא מצליח להעביר את הזמן בלי זה. זאת אומרת לפחות מנסה. אבל תמיד אתה מרגיש שמגרד לך בגב...

צרו קשר

לוח נחיתות

כל הנחיתות