מג'יקל מיסטרי טור

מג'יקל מיסטרי טור

מפעם לפעם אורי בנקהלטר ישתף אתכם בדברים שהוא אוהב , בלי תלות של זמן ומרחב. הפעם The Pentangle עם האלבום Sweet child .

אורי בנקהלטר 10-04-2007

מדי פעם אני אשתף אתכם בדברים שאני אוהב לשמוע, בלי תלות של זמן או מרחב. אני תמיד משתדל לשוט ככה על ים המוזיקה וללקט את מה שצף אלי על הדרך. הכל הולך. אין הגבלות, לא של זמן, לא של ארצות ולא של סגנון. במהלך חיי כבר הבנתי שאסור לי לשלול אף סגנון מוזיקה, כל פעם שהכרזתי על סגנון שאני לא אוהב כעבור כמה שנים פתאום נדלקתי עליו. גם לי היתה תקופת טינאייג' בה חשבתי שמה שאיכותי זה רק גיטרות עם דיסטורשן, מהרגע שזה נשבר הכל נפתח ואיזה כיף זה, בלי גבולות. הסולסיק הרחיב את הגבולות האלה עוד יותר ומהכנרת הקטנה שלנו זרמנו אל האוקיאנוס. אפשר לחקור כמעט כל מה שבא לחקור, אפשר למצוא דברים מפתיעים בכל ארץ מארצות העולם ומכל הזמנים מאז המצאת מכשיר ההקלטה הראשון . כשהייתי ילד פחדתי שאולי יגיע יום ותגמר המוזיקה ולא ישאר לי מה לשמוע, זה ממש הפחיד אותי, היום אני כבר יודע שזה לא יקרה לעולם. אנחנו לא חסומים באף הגמוניה מוזיקלית, אף אחד כבר לא יכול להכתיב לנו מה לשמוע. יש לנו חירות להחליט מה אנחנו אוהבים.

 

אחד מתפקידיו של איש המוזיקה היום הוא לעשות סדר בבלאגן. פעם האתגר היה להשיג את המוזיקה המיוחדת, למצוא את האלבום הכי נדיר, לחזור מאנגליה עם תקליטים שאין סיכוי שיש אותם לעוד מישהו ולהשיג קשרים בלהשיג מוזיקה. היום כל המוזיקה קיימת ברשת, המוזיקה שייכת לכולם במרחק הקשת השם. ופה אנחנו נכנסים לתמונה - האובססיבים.אלה שכל היום מחפשים מוזיקה טובה, כל הזמן רק רוצים להגביר את המודעות, לאתגר את עצמנו בסאונדים חדשים, בהרפתקאות מוזיקליות. קולומבוסים שיוצאים למסעות מוזיקליים במטרה להביא את ממצאיהם חזרה לאנשים, לשתף אותם בדבר המדהים הזה שמצאו. זה כנראה תפקידי בעולם הזה, להשמיע דברים שאני אוהב. אולי זו דרכו של אוהב המוזיקה ביצירת עוד קצת אהבה בעולם.

 

בקיצור זה מה שאני אעשה פה, מדי פעם אני אגיח עם הדברים שלקטתי בדרך ובאמת חדרו ללבי הם לאו דווקא דברים חדשים (למרות שהם יכולים להיות חדשים) ולאו דווקא דברים הייפים (למרות שהם יכולים להיות הייפים) הם דברים שנגעו בי ואולי יגעו גם בכם....

 

 

 

מה שמתנגן לי הכי הרבה במערכת בחודש האחרון זה הרכב בשם The Pentangle. את הפנטנגלים גיליתי רק לא מזמן וכבר אני מכניס אותם לרשימת הגדולים שלי, לפנטיאון, לא הרכב חולף אלא הוא איתי לתמיד. הם פעלו בעיקר בין 68 ל 73. מהרגע הראשון ששמעתי את האלבום Sweet Child שמעתי שיש שם משהו מיוחד.

 

Pentangle The הם באמת משהו מיוחד, משהו לגמרי אלכימי, קסם, מין צירוף של חמישה גאונים שיצר משהו אפילו יותר גדול ממרכיביו. משמעות שם הלהקה הוא כוכב מחומש , סמל שהיה נחרט על שריונם של האבירים של ארתור, והיה מגן עליהם מכל רעה( אפשר לראות אותו על עטיפת האלבום Sweet Child ), וכמו הכוכב המחומש שיצר קסם גדול יותר מהמשמעות הפשוטה שלו כך גם הלהקה הזו.

 

הם התחילו מ Bert Jansch ו John Renbourn, שני גיטריסטים מוכשרים שכבר היו ידועים בסצנת הפולק האנגלית. בעצם היתה איזו תחייה של הפולק האנגלי בתחילת שנות השישים, תחייה של המוזיקה האנגלית המסורתית. היו אז מוזיקאים של פולק שטענו שצריך לשמור על המוזיקה הזו כמה שיותר נאמנה למסורת, וניסו להגדיר כל מיני חוקים. בני אדם אוהבים לתחום דברים, לתת שם לז'אנר ועכשיו ליצור בתוך הגבולות האלה. ג'נש ורנבורן בעצם היו חלק מקבוצה שפרצה את החוקים האלה ועשו כל מיני ניסויים . הם הושפעו רבות מבחור בשם Davy Graham, גם יוצר שחשב אחרת והיה מנגן בצורה מאוד מיוחדת. הוא אפילו המציא סוג של כיוון גיטרה שמאפשר לנגן ראגות הודיות על גיטרה. גרהם היה מאוד חופשי בדרך המחשבה שלו, הוא נסע לצפון אפריקה והושפע מהמוזיקה האפריקנית ומשפע הסמים שם והביא את הבשורה לאנגליה. לשירים שלו היה מבנה מאוד מיוחד, הוא כאילו קיבל מן קצב אפריקאי מיוחד, השפעה שחורה שהגיעה לא רק מהבלוז והג'ז האמריקאי אלה ישר מהמקור מאפריקה , לא בטלפון שבור ובלי מתווכים.

 

ג'נש ורנבורן הושפעו ממנו והם התחילו את המחנה ששבר מהממסד השמרני (כמה שזה נשמע מוזר היום). הם היו מתקבצים חבורות של נגנים בדירות שלהם, מעשנים, מג'מג'מים, ובונים דור חדש של מוזיקאים, ביניהם יוצרים כמו דונובן וסנדי דני מ Fairport Convention. הם אפילו מצאו פאב קטן, בו היו נערכים הניסויים של החבורה.

 

ג'נש ורנבורן הוציאו אלבום ביחד, אחר כך הם צירפו אליהם את Jacqui McShee הזמרת ואת Terry Cox ו Danny Thompson שהיוו את חטיבת הקצב של פנטנגל, קונטרה בס ותופים. הצירוף שלהם באמת יצר החלאה מענינת ועשה את הלהקה למשהו כל כך מעניין. שניהם היו ג'זיסטים, נגנים מוכשרים אשר היו מנגנים עם כל הגדולים של הג'אז שהיו מגיעים מאמריקה. הכימיה ביניהם זה אחד הדברים המיוחדים ששמעתי, הם ממש מדברים אחד עם השני ומשלימים אחד את השני. אפשר לשמוע את זה בקטע Haitian Fight Song.הם היוו רידם סקשיין מושלם לג'נש ורנבורן, מה שנתן להם לצוף בסגנונם המיוחד מעל הקצב. הם בעצם נתנו מן חיים חדשים למקצב של השיר. זה שונה משיר רוק שיש לו מקצב קבוע, הם יצרו שירים שהמקצב כל הזמן משתנה מ 7/4 ל 11/4 ל 4/4. זה לא משהו טכני או שכלתני ישנה תחושה שהם פשוט מצליחים לנגן מהבטן ומהנשמה ולהרגיש כולם ביחד את השיר. ג'קי מוסיפה את הכוח הנשי, את מגע האישה, וצובעת את המקומות החסרים בקולה המיוחד.

 

 

האלבום שאני ממליץ להתחיל איתו הוא האלבום הכפול Sweet Child , צד אחד הוא הופעה חייה והצד השני הוא הקלטות אולפן. יש בו כזו הפרדת סאונד טובה שמאפשרת תמיד למאזין לשמוע את כל התרכובת או להתמקד בכל נגן ולהנות ממנו לבד. הנגנים הם ווירטואוזים אבל מרגישים שלא מהסוג שמשרת את האגו והשואו אוף. מוזיקה טובה נוצרת כשהנגנים מתעסקים במוזיקה ולא בעצמם. הם לא רוצים עכשיו לדפוק איזה סולו בכדי שיראו כמה הם מוכשרים, הם מנגנים מה שהמוזיקה צריכה, מנגנים ביחד הופכים לאחד ונעלמים בתוך הדבר הגדול מהם, המוזיקה.

 

כדאי להשיג את ההוצאה המחודשת מכיוון שיש בה כמות מכובדת של בונוסים ראויים מאוד. אם רוצים להמשיך מ Sweet Child אני ממליץ על האלבומים הראשונים שלהם: The Pentangle, Basket of light, Cruel sister.

 

הזכרתי גם את Davy Graham. אם תרצו להתעמק בו יותר, האלבום הראשון שלו Folk, Blues and Beyond נותן סיפתח מצוין. אפשר ממש לשמוע כמה האלבום הזה השפיע על פנטנגל.

 

מצחיק, אבל ממש כשסיימתי את שורות אלה שמעתי שרק החודש יצאה קופסא חדשה בת ארבעה דיסקים שנותנת רטרוספקטיבה לפנטנגלים, היא נקראת The Time Has Come 1967-73. מאגדת הרבה חומרים שלהם, דברים שלא יצאו, הופעות חיות וכו' . הופה אז יש עוד סיבה למסיבה.

אני תמיד מעדיף דבר ראשון לחקור את המקור, את הדיסקים המקוריים, ורק אחרי שקיבלתי את התחושה של האלבומים עצמם, את היצירות כמו שההרכב התכוון אליהם, אפשר להמשיך לקופסאות ולחפירות פנימה. אני גם אגיע לקופסא הזו מתי שהוא , בינתיים עוד לא מיציתי את האלבומים עצמם.