טיפוס עירוני

טיפוס עירוני

עד שמוזיקאים ישראלים מובילים יעזו להפיץ את אלבומיהם בחינם ברשת, את הקשר הישיר והאמיתי עם הקהל הם יוצרים בעיקר בהופעות. אייל דסקל ראה את שלומי שבן באחת כזו.

אייל דסקל 17-10-2007

אנשים יזכרו את שנת 2007 בתחום המוסיקה כשנה שבה בין היתר אחת הלהקות הנחשבות והמובילות בעולם העונה לשם רדיוהד החליטה לתרום לאנושות את אלבומה In Rainbows בכל מחיר שתחפוץ. מאז סוף שנות השמונים אנשים לא הוציאו כסף על Zip, וצריך אולי להתרגל לרעיון הזה שבעקבותיו עומדים ללכת גם הרכבים כמו ניין אינץ' ניילס, ג'מירוקוואי והיד עוד נטויה.

 

בעידן שבו המוסיקה יותר קלה להשגה מאויר ומפריס הילטון, כשהקהל מקשיב לשירים ולא לאלבומים, מעדיף לקבל להיטים במנות קטנות אל תוך הורידים של האייפוד מאשר להקדיש 50 ומשהו דקות של האזנה לאלבום שלם ליד המערכת הביתית, הצלחת האלבום של רדיוהד בפורמט החדש הופכת להישג בלתי מבוטל (למעלה ממיליון הורדות בארבע ימים, וממוצע תמחור שעומד על 10$). הם מחזירים את הרגלי ההאזנה והקנייה הישנים לאופנה, לפחות עד שצד א' יסתיים (וסליחה על ההכללה, אני יודע שחלקכם רוכשים מוסיקה על בסיס קבוע).

 

לא רק שרדיוהד מאפשרים את הדיסק המלא להורדה בתשלום, הם גם משחררים אותו בלי אף שגריר שייצג אותו בתחנות הרדיו והטלוויזיה, מה שמחזק את העובדה שמדובר ביצירה אחת אינטגראלית שלא נכנעת לאנליזות מכוונות מסחריות.

 

ברמה המקומית זה ודאי עוד עשוי לקרות עם אמנים כמו ברי סחרוף, גבריאל בלחסן, עמיר לב ושלומי שבן  שכבר סיפר בעבר בראיון שהוא חולם להוציא יום אחד דיסק נטול סינגלים, רינגטונים וערוץ 2. הוא טוען שזה עוד יקרה. כנראה שקשה לשבן לפרק את היצירה שלו לפיסות בודדות. הוכחה לכך היא סיבוב ההופעות הנוכחי שלו הנפתח ברצף של ששת השירים הראשונים מהאלבום החדש, עיר. שלומי רודף שיר אחרי שיר על הפסנתר החשמלי, ויחד עם תום מוכיח על הבס, עידו אגמון בגיטרות, אסף רוט בויברפון, מרימבה אלקטרונית וכלי הקשה, ובניצוחו ותיפופו של רע מוכיח הם מצליחים להרים בבארבי בכפר סבא מופע עוצמתי, מקצועי מאוד, הדוק וסוחף. בחלק מהשירים שבן הופך לעתים למספר יותר מאשר לזמר (לדוגמא בשיר 'דניאלה'), ומוכיח שהוא איש של טקסטים כשהעיר תל אביב לרוב נמצאת במרכזם.

 

דניאלה שלא סובלת את העיר, שלא גדולה עליה רק קצת לוחצת בצדדים וכולה שתיקה ואור פנסים רטוב - כל כך הרבה אזכורים לעיר תל אביב מפוזרים בין שיריו, אמנם תמיד מבלי לקרוא לילד בשמו, אך לכולם ברור שאין הכוונה לבית שמש או קריית גת (בשביל אלו יש את נושאי המגבעת ונינט).

 

הפסנתר החשמלי בהופעה מקושט באותו איור מינימליסטי בשחור לבן שמופיע גם בעטיפה הפנימית של הדיסק. אם שלומי שבן היה מר קו כנראה שככה הוא היה מצייר את תל אביב.

 

אחרי שהוא מסיים לבצע את 'האזרח ה-1' (השיר השישי ב'עיר') הוא מתפנה לשירים מהדיסק הראשון - יעלה, שרמוטה פוריטנית, עמוק ועוד. בשיר "כולם אומרים" הוא מוסיף בתחילתו מונולוג קצר על בחור שיכור שמגיע לבית חברתו בשתיים בלילה ומתחנן "פתחי לי את הדלת, כבר אחרי חצות. העיר כבר נגמרה, ואין לאן ללכת" - שבן שואל את המילים מהשיר של להקת 'אחרית הימים' (הטקסט של עמוס קינן ליתר דיוק) לטובת הסיפור שמסתיים בוידוי של הבחור בפני הבחורה על מה שכולם אומרים עליה מאחורי הגב. ועד שהבחור יאזור אומץ לפלוט לעברה "תתביישי לך", שבן מרביץ אופרטה במהירות שאף קלידן בבית משפט לא יצליח להדביק. הגבוהים והנמוכים, השחורים והלבנים - אף אחד לא יוצא אצלו נקי. משהו בהחלט נשאר ונטמע בתוכו מימיו כפסנתרן קלאסי.   

 

השיר 'אני שוקעת...תפוס אותי' הוא הרגע שבו, כמו ששבן מציג, המחיצות בין האמן לקהל נעלמות, והקהל מחליף את קולו של ערן צור, ששר במקור, בקריאות: שה לה לה לה. הקהל בחלקו הראה נכונות להשתתף בניסוי, ושבן מצידו הראה נכונות להתקרב.

 

החלק הראשון של המופע מסתיים בשיר "מסיבת חוף" שגם סוגר את 'עיר' (לא כולל רצועת הבונוס 'עברנו לצפון' שממתינה להדרן) מה ששוב מעיד על היצמדותו של שבן אל קונסטרוקציית האלבום החדש, ונאמנותו לבניית סיפור מסגרת. השיר זוכה לקראת סופו לאינטרפטציה כוחנית יותר מהמקור, שמשאירה את הקהל במתח לקראת ההדרן הראשון והשני.

 

בראשון, מטפס שבן חזרה לבמה בלי הלהקה, ואחרי שהוא מבצע את 'עברנו לצפון' הוא מקדיש את 'סיגריות' למנהלת האישית שלו לשעבר, מירי בן יוסף ז"ל, שמאוד אהבה את השיר. שבן שולף מפוחית ומעניק לו ניחוחות של בלוז שלא נמצאים בוורסיה האורגינאלית, אך גם בגלגולו החדש הוא רחוק מלהיות דראק (מה גם שהסיגריות פה רגילות ולא לייט).

אחריו מגיע "כשהיית איתי את לא אהבת לרקוד" שמופיע רק על גבי המהדורה הכפולה של 'עיר', וממנו שבן חוזר שבע שנים אחורה אל יחזקאל נגד ניו יורק שמתחבר בטבעיות ליחזקאל ממשיל.

הלהיט הכי גדול, 'אריק', ושני הלהיטים הרדיופוניים האחרונים, 'מוכן לאהבה' ו'אינטואיציה' נשמרים לסוף. שבן מספר ש'מוכן לאהבה' נכתב על פי הספר 'עיין ערך אהבה' של דויד גרוסמן, והוא מתוודה שעד היום לא סיים לקרוא אותו עד תום. "היה כתוב עיין" הוא מתרץ לעצמו ומתלוצץ עם הקהל, וכך חושף את הצד ההומוריסטי הקטן שבו שממגנט את הצופים עוד יותר אליו.

 

 'אריק', שחותם את ההופעה, זוכה לפתיחה פולק-קאנטרית שמחה, כששלומי נוטש את עמדת הפסנתר, אוחז בתוף מרים ומטייל על הבמה. באמצע השיר שבן והלהקה תופסים תפנית, מתחילים לחבוט בכלים בנגינה רועשת שזורקת את השיר לסמטאות שמוכרות לעברייני Pאנק וניוז. השירה הופכת לחד גונית יותר, כמעט בלי עליות וירידות במיתרי הקול. שבן יודע שהשלאגר שלו חייב לעבור את הטרנספורמציה הזאת כדי לא ליפול למלכודת השרה'לה שרונית.

 

בסיבוב ההופעות החדש של שלומי שבן יש את כל המרכיבים שצריכים להימצא בהופעה טובה.   

גם אם היא לא תשנה לך את החיים, לא תזיז לך חוטים במוח או לא תעשה שלום עם אויבנו, היא עדיין מספקת זמן בילוי איכותי שקשה למצוא במקומות אחרים בעיר.

 

צילומים: עידית נרקיס