נשמה, עיניים

נשמה, עיניים

ההופעה של אורסולה ראקר בברזילי בליל חמישי הצליחה להזיז לאורלי נקלר את הגוף, ולהרטיט את הנשמה.

אורלי נקלר 11-08-2007

אורסולה ראקר, קווין אוף ספוקן וורדס.

מלכה? ללא עוררין. ספוקן וורדס? ממש, אבל ממש לא ספוקן.

בהופעה של הגברת הראשונה ראקר מוצאי חמישי בברזילי, נוכחתי לדעת שהמלכה המדוברת, זו שפורסמה כאחת שבעיקר מדברת, יודעת לפתוח את הפה, ולשיר עמוק עמוק, מהנשמה, וכשהיא רוצה מאד היא בהחלט גם יודעת לצעוק. תוך כדי ההופעה לא יכולתי שלא לתהות אולי נעשה עם ראקר איזשהו עוול. לא אחד ולא שני אנשים איתם דיברתי טרם ההופעה חשבו שהם עומדים לקבל הקראת שירה מדוברת על רקע של מוסיקה מאד נעימה. האם בימי הזהר של רייג' אגיינסט דה מאשין קראו לזאק דה לה רוחה קינג אוף ספוקן וורדס? מהבחינה הזאת, כל אמ-סי מספיק אינטיליגנט יכול להחשב אמן מילים מדוברות, טכנית, כמובן. מי שהקשיב, (או קרא את הקומוניקט עד הסוף), יכול היה להבין איזו שדה משחת היא, קווין אוף ספוקן סול, אינדיד.

 

לאורקסולה ראקר יש מה להגיד, הלוואי שלכל סולן היתה יכולת הכתיבה ואנרגית האמירה שאורסולה מצטיינת בה. אם זה כל מה שהיה לה, סביר שהיתה מוציאה מספר ספרים, אולי הרצאות אקדמיות, אולי גם קצת תכניות אירוח, פה ושם. לאורסולה יש הרבה יותר מזה: כריזמה, נוכחות בימתית מטורפת, גזרה של הוט מאמא (גם אחרי 4 בנים!) וקול אפל ושחור, כזה, מהגיהנום.

 

המועדון חצי ריק, כולי תקווה שבשישי יהיה פיצוץ אוכלוסין שיפצה על ההעדר. היא עולה לבמה, ותחילה היא באמת קצת מלחששת, ספק מקריאה ספק מדברת, משחילה קצת מלודיה רכה,פה ושם, כמו באלבומים . התאורה ראויה לציון, מהטובות שנראו אי פעם בחייו הקצרים של מועדון ברזילי (הערת אגב: אומרים שאם מבקר כותב על תאורה,כנראה שאין לו מה להגיד על ההופעה. לכו תשאלו צלמת, ע"ע אני, איך הויז'ואל של התאורה משפיע, משנה, שופך אור, ובעיקר תורם להצלחת ההופעה). הליווי, ממש לא קלידן ודיג'יי כנמסר טרם הגעתה, מתופף רוצח וגיטריסט חיה, עשיר ומלא חיים (AKA לייב) כמו שצריך להיות, כמו שאני אוהבת.

 

ההופעה מתחממת, גם אורסולה. היא מורידה את משקפי השמש הענקיים שכיסו את פרצופה מתחילתה, נעה בין עינטוזים קלים לריקוד סוער, מדי פעם עוצמת את עיניה, מכניסה את המוסיקה לנשמה, מוציאה את הנשמה חזרה לתוך המוסיקה. מנות סקס גדושות מפוזרות מהטריו אל תוך הקהל, מעט מאד דיבורים או קטעי קישור בין השירים, מעט יחסית למי שמצטיינת בדיבור אבל את זה,כאמור ,אנחנו מקבלים בתוך השירים. בכל זאת אנחנו זוכים להסבר מדוע היה לה חשוב להגיע, לשמוע מה יש לנו אנשים שחווים מלחמה כל יום להגיד, מה אנחנו רואים ומה אנחנו מרגישים. (אולי קצת פלצני לטעמי, אבל אצלה אפשר להאמין שזה איפשהו כן בא מהלב)

היא שולחת דש לאחותה הקטנה שבקהל, ומספרת איך בעיתונים ובטלויזיה (מדיה שהיא בקושי נחשפת אליהם,לדבריה) אף פעם לא אומרים לנו את האמת, ואיך עלינו ללכת ברחוב ולהפיץ לכולם שזה לגמרי לא נכון מה שבטח מספרים, ישראל  IS THE REAL SHITT. פרינס היה גאה בה- היתה צריכה להביא אותו איתה לארץ.

 

לפרקים אני קצת צוללת לתוך שעמום, אך מיד נשאבת חזרה אל תוך האנרגיה. אין ספק שהיא לא נתנה לי לשקוע. בעיקר נכנסת לי המוסיקה לעורקים דווקא כשהיא מרימה את הקול לכדי שירה (קצת יותר) רמה, או כשהתופים מתגברים, נשברים, מקבלים חיים נפרדים ומשל עצמם. השיר האחרון לפני ההדרן (ויסלחו לי קוראי אם זה לא המיקום הנכון של השיר, קשה לעקוב אחרי הסדר כשאתה לגמרי בתוך ההופעה) הורג אותי, מפרק אותי שריר שריר, ממיס אותי, כשאורסולה לפרקים שרה ולפרקים לוחשת, מסר ברור אחדone love  אמנם לא זה של מארלי אך מגיע מאותו המקום-  מהלב. התופים שוברים קצב, ברייק ביט יכול להטריף אותי במסיבה וכשזה לייב על הבמה זה מסעיר עוד יותר.

 

אם באלבום גורמת אורסולה גם למוכר המיומן ביותר לשלוח את הדיסקוגרפיה הישר למדף הדאון טמפו עם המלחששים על רקע התופים הרכים ונגיעות האלקטרוניקה הקלות, ההופעה שונה לגמרי, סוערת, על גבול הכיסוח לפעמים. ארוסולה של האלבום תשב בפלייליסט לילה של קול הקמפוס, אורסולה של ההופעה לא תנוח לרגע, תזוז מברייק ביט לסול לגוספל לאר.אן. בי ואפילו רוק נגיד, אם מורידים אותה, ומשאירים רק ליווי.

 

ההופעה נגמרת והקהל לא נותן לה לרדת. היא חוזרת לשיר אחרון, ודי, לא עוזרות תחינות הקהל. בברזילי מחכים, אולי היא תחזור, משתהים עם הגברת האורות והמוסיקה, אבל מלכה יודעת לפרוש בזמן. עם נפנוף אצילי, לקרוץ לכולם , להגיד- נפגש עוד דקה ליד הבר. שם ראיתי אותה לאחרונה, לפני שיצאתי, מוקפת אוהדים, מפזרת חיוכים.

 

לביאה אמיתית, מהסוג הנדיר, מלכת מרטיטי הנשמה.

 

 

צפו באורסולה מתארחת באולפן שלנו.