פרץ של תקווה

פרץ של תקווה

עופר רגב צפה במופע הבלוז של דויד פרץ, מסע בתוך רכבת הרים של עצב, שנאה, שמחה ואהבה

עופר רגב 28-06-2007

דויד פרץ השיק הלילה את אלבומו הראשון המלא תחת שמו, "הייקו בלוז" בהופעת השקה חגיגית בתל אביב בתאטרון תמונע. האיש הזה שכולו צניעות, רוגע, שלווה והרבה מאוד בלוז ועצב, הגיע למקום שבו הוא צריך להיות אך זוהי, כמו שאמר כהן, רק תחילת המסע אל המקום האמיתי. למי שלא מכיר, דויד פרץ הוא יוצר באר שבעי הפועל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה בשוליים של השוליים כבר שנים. פרץ הפיק וכתב שירים לכמה אמנים ותפקד בעיקר כמפיק מוזיקלי אי שם בדרום הרחוק של באר שבע. בעברו פעל בפרויקטים שונים והרכבים שונים וביניהם העברה: אופקים ובלובנד כשבכולם חזר אותו דפוס, עצב, כאב ובלוז שמגיע עמוק עמוק מהבטן.

 

במהלך ההופעה מזמין פרץ חברים רבים לבמה; ראשון עולה בועז כהן, איש פונץ' ושדר ב-88FM, אחריו ממשיכים ועולים יוסי בבליקי, נועה בביוף, שרון מולדאבי ואיתי בלטר כאשר כל אחד מספר על האדם המדהים שיושב לו במרכז הבמה, נבוך, צנוע, שמצליח בקושי לקבל את כל המחמאות שנשפכות עליו מכל הכיוונים. כשההופעה כבר מתקרבת לסיום מזמין דויד את נועה בביוף לשיר אחרון וזהו. בסיום הביצוע המרטיט נועה מחבקת את פרץ והשניים נשארים מחובקים שניות ארוכות כאילו הם לבד בסלון. וכך הרגישה כל ההופעה; דויד פרץ הזמין אותנו לשמוע את הדיסק החדש שלו, בסלון הבית שלו, עם כל החברים שבאים לפרגן ולאהוב ביחד את המוזיקה. כולם באים עם מתנות, כל אחד נותן איזה שי קטן לחג ומקבל תמורה נפלאה ואירוח נעים.

 

דויד פרץ מסיים עוד שיר בתוך מסע הבלוז הקוסמי שלו וכל תאטרון תמונע יושב, בדממה. אף אחד לא זז, מחכה לסימן שזה באמת נגמר, פרץ עושה סימן עם העיניים והקהל מריע מתוך הערצה, תדהמה וקסם שלא פג. "לאיש הזה מגיע להגיע למקום שבו הוא אמור להיות" אומר בועז כהן כשהוא עולה להתארח באחד השירים, ואני לא יכול שלא להסכים.

 

פרץ מתפתל עם כל מילה, מתכוון לכל משפט ולכל נגיעה בגיטרה הכסופה שלו, הוא צועק ואז לוחש, כמו רכבת הרים של רגשות שיוצאות בכל הבלוז הבאר שבעי שלו, הוא מטייל במחוזות של עצב, נוסע לרגע לדרום הפרוע של ארצות הברית ואז חוזר לבאר שבע לאסוף את כל העצב במזוודה קטנה ולוקח אותנו למסע ביחד איתו. אבל במסע הזה אנחנו לא בוכים. זה צובט לנו בלב ומעלה לנו חיוך על השפתיים, כי כולנו כבר יודעים את האמת - "יש ימים ללא סוף, וסופים מלאי ים, ואהבה שאוהבת, עולם לא מושלם".

 

יש אנשים שכותבים מוזיקה בשביל לכתוב מוזיקה, יש אנשים ששרים כי הם עושים את זה טוב, יש כאלה שמופיעים כי הם אוהבים את זה. פרץ כותב מוזיקה כי זה בוער לו בבטן, הוא מופיע כי הוא רוצה שכל העולם ישמע והוא שר כי הוא פשוט לא יכול אחרת. בכל עווית פנים, בכל צעקה ולחישה חלושה, יוצא העצב הפנימי שיוצא מתוך הבטן אל המיתרים המחוברים כמו עירוי לתוך הורידים של האיש הגדול הזה. איפשהוא באמצע ההופעה הוא מספר על המשפחה ששואלת מה הוא עושה בחיים, והוא עונה תמיד שהוא מוזיקאי. השאלה המתבקשת שתמיד חוזרת במשפחתו היא "מה, משהו מוכר, שומעים את זה ברדיו?" ודויד עונה, "לא, את השירים שלי לא משמיעים". אז זה הזמן להשמיע, כי את המוזיקה הזו אסור למדינה, לעולם, לפספס. מדובר במוזיקה שיוצאת מכל המקומות הנכונים ונעשה מתוך אהבה, למען האהבה ובשבילה.

 

פרץ משאיר אותנו עם שיר אחרון שמשאיר טעם לעוד. הוא מברך אותנו ללילה טוב ושולח כל אחד מבאי ההופעה לחלום חלומות כחולים, לשבת עם הדיסק עד שיעלה השחר ולראות איך השקיעה של באר שבע עולה גם בתל אביב. האור כבה על הבמה, פרץ קם והתשואות לא מפסיקות, אני הולך לכיוון היציאה היישר לדוכן הדיסקים כדי לרכוש עותק של רגעים נדירים של מוזיקה ישראלית בעברית, שמצליחה לרגש, להפתיע, לדכא ולשמח בו זמנית. עם האלבום החדש של פרץ מגיע גם פתק קטן במתנה מהלייבל Hiss שבו כתוב "Thanks for listening" ואני אומר תודה שנתת לנו להקשיב.

 

*ואי אפשר בלי מילה טובה לאנשי הלייבל Hiss שעושים עבודת קודש שנעשית מתוך אהבה לאמנים ואהבה למוזיקה שאותה הם מוציאים. הלייבל הזה הופך לאט ובזהירות לאי קטן של שפיות בעולם המוזיקה המקומי.