מדריך

20 שנה לבריטפופ

החוג לתולדות המוזיקה בחמישה מפגשים אודות התופעה המוזיקלית שהחזירה לבריטניה את הקוליות שלה

אברקסס, לילינבלום 40, תל אביב, 12-05-2014 20:30

תגיות: בריטפופ, אברקסס, דנה קסלר, החוג לתולדות המוזיקה

לציון 20 שנה לבריטפופ, החוג לתולדות המוזיקה לובש את טרנינג האדידס הישן ונפגש לחמישה מפגשים בהנחיית דנה קסלר, אודות התופעה המוזיקלית שהחזירה לבריטניה את הקוליות שלה. החוג מתנחל הפעם במרפסת המחודשת והאינטימית של האברקסס, והפעם, בסוף כל מפגש יהיו גם תקלוטים אל תוך הלילה של המיטב שהארץ הג'נטלמנית והפרועה ידעה להציע.


כמה מילים על הסדרה:
לקראת מחצית שנות התשעים החל ביטוי חדש לחלחל לעיתונות הבריטית: בריטפופ. בלר, אואזיס ופאלפ היו הלהקות המובילות של הגל, שהתאפיין בטקסטים בריטיים במובהק, השפעה של להקות בריטיות מהעשורים הקודמים, והתנגדות להשפעות מוסיקליות מבחוץ. לנופף בדגל אנגליה כבר לא נחשב לאקט לאומני, וסוג חדש ולגיטימי של פטריוטיות נולד.

האופטימיות החדשה שנפלה על בריטניה לוותה לא רק במוסיקה, אלא גם בקולנוע, אמנות, אופנה ופוליטיקה. את דגל הגאווה הבריטית של אמצע הניינטיז נשאו, בין היתר, קייט מוס, דמיין הירסט, אלכסנדר מקווין, החבר'ה של "טריינספוטינג", ומעל כולם, האיש שכולם האמינו שינהיג אותם לעבר עידן חדש: טוני בלייר.

בין 94' ל-97' לונדון חזרה להיות סווינגינג (ממש כמו בסיקסטיז!) ומצעדי הפזמונים הפכו לרגע למקום כיפי וידידותי. האופוריה לא נמשכה זמן רב, אך תקופת הבריטפופ היתה אחת התקופות היפות ביותר עבור כל אנגלופיל באשר הוא. במשך חמישה מפגשים, בהנחיית דנה קסלר, החוג לתולדות המוסיקה יחזור לאותם ימים נהדרים.

כמה מילים על המנחה:
דנה קסלר – כתבת תרבות, עורכת, מוסיקאית, מרצה, אנגלופילית וללא ספק הבריטפופולוגית מספר 1 בארץ.

הערב יתקיים המפגש מס. 1: מאיפה באת אלינו בריטפופ??

אחרי תקופה חשוכה לאנגלופילים, בה הגראנג' והשיער הארוך שלטו באינדי והשתלטו על המיינסטרים, הגיע הזמן לחזור הביתה. אפשר לראות את הבריטפופ כמאמץ מכוון של אנשי הניו-לייבור להפוך את לונדון שוב למרכז העולם, אפשר לראות אותו כתגובת נגד לגראנג', ואפשר לראות אותו פשוט כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של פופ בריטי, שנמתחת מהביטלס, הקינקס, המי והסמול פייסז, דרך הג'ם, הבאזקוקס, מדנס וג'ון קופר קלארק, עד לתחיית הפופ הבריטי של הניינטיז.

על העמדה אחרי ההרצאה - סר יקי הפשטיין.

תגובות