מדריך

כמה שאני אוהב לסבול

תערוכה חדשה מציגה את גבולות האדם האינסופיים שאיננו מפסיק לקחת על עצמו את הסבל

יהודה מרגוזה 36, יפו, 24-05-2007 18:00
כמה שאני אוהב לסבול
האדם הנאבק כנגד האינסטנקטים שלו מביא עצמו לסבל עצמי והרס, אך אין גבול ליכולתו של האדם לשאת. קונספט זה עומד מאחורי סדרת האמנות הנוכחית "There is a line" של לינדה הופנגל, אשר החליטה להציג את עבודתה באופן עצמאי מגלריות מסחריות וחיפשה חלל שלא יהיה קירות בלבד אלא יהפוך לחלק מן התערוכה כולה. הסדרה החדשה מעלה שאלות לגבי התמריץ העיקרי של אדם להתקדמות, האםיעלה מתוך ההתפתחות התרבותית והפילוסופית שלו, או שמא מן הסביבה הפיזית בה הוא חי? עבודת האמנות משלבת את הפרימיטיבי עם המודרני, העבר עם ההווה ומכאן משתמע נושא העתיד.

התערוכה מורכבת משלושה מקטעים, כשדיאלוג אחד שזור בשלושתם. בתערוכה, סדרה של 110 כרטיסיות  קטנות, המהוות עבודה גדולה אחת, המציגה תהליך אבולוציה של מחשבה. ציורי הזפת הגדולים על גבס, שהינם חלק מן הקונספט הכללי אך נקראים "Magdalenian Remains", נותנים אזכור למערכת האומנות המגדלנית, אשר היו יוצרי ציורי המערות הראשונים בהיסטוריה האנושית. מערכת זו שרדה את פרק הזמן הארוך ביותר, היא נמשכה יותר משני שלישים מכל התקופה בה ייצרו בני אנוש אומנות. הסיבות לאמנות המגדלנית אינן ידועות, הן ייצגו מציאות מעבר למציאות בה חיו ולא תיארו אמונות דתיות, מכאן ניתן להניח כי הם היו הראשונים להבין וליצור דיאלוג ויזואלי. הופנגל ממשיכה את הדיאלוג הזה ומבקשת להחזיר את האמנות למקומה הראוי.

פתיחת התערוכה "There is a line", חמישי ה-25.4, 18:00, רח' יהודה מרגוזה 36, יפו.

תגובות