מגזין

הבשורה על פי דונובן. חלק רביעי

אחרי שכבר הספיק ליסוע לצידו השני של העולם במסע רוחני, שנות ה-60 המאוחרות מושכות את דונובן למעמקים, בחיפושו אחר היבשת האבודה אטלנטיס. גיל מטוס צולל ביחד איתו, ויחדיו הם מנסים למצוא קצת אושר

מאת גיל מטוס. 23-04-2009

תגיות: Donovan, Jeff Beck

הבשורה על פי דונובן. חלק רביעי

בזמן שהותו בהודו כתב דונובן את השיר Happiness Runs שהוא מעין מנטרה שמושרת בקנון. בהופעות רבות הוא אהב להפעיל את הקהל ויצר שלושה תפקידים בשיר - אחד לגברים, אחד לנשים ואחד כמובן בשבילו. הרעיון היה לכתוב שיר פשוט וקל שהרבה אנשים יוכלו ללמוד מהר, לשיר יחדיו ולהיות חלק מהיצירה. הטקסט הושפע מתורתו של המהרישי לגבי התודעה וכוחן של המחשבות ובזמן שהקהל ליווה אותו נוצר קנון שיכל להימשך זמן רב כשדונובן חזר על השורות:

Happiness runs in a circular motion Thought is like a little boat upon the sea. Everybody is a part of everything anyway; you can have everything if you let yourself be.

אחת מהגרסאות הטובות לשיר הוקלטה תחת השם Pebble and the Man באלבום Donovan in Concert - הופעה חייה בקליפורניה משנת 1967 שראתה אור שנה לאחר מכן, כששב מהודו. זהו אלבום ההופעה הרשמי הראשון של דונובן והוא כולל כמה ביצועים מרעננים לשיריו מהתקופה הפסיכדלית.

באותה הופעה הוא שר את There Is a Mountain (שיצא כסינגל בלבד), שיר ג'אזי עם טעם קריבי ונגיעות חליל של הרלוד מקניר (Harold McNair), מעין גרסה פסיכדלית של חוכמת זן עתיקה שמועברת דרך הקואן: First there is a mountain, then there is no mountain, then there is.

הריף המרכזי והקליט של השיר הפך להיות קישוט נאה לג'אמים ארוכים. זה התחיל בגרייטפול דד' שהשתעשעו איתו במספר תיבות בשירם Alligator (במקור מתוך: Anthem of the Sun) והמשיך עם ה-  Allman Brothers Band ששילבו אותו ב- Mountain Jam

 

שיר נוסף שנכתב באותה השנה וראה אור על גבי סינגל בלבד הוא הבלדה הרומנטית Laleña שמוכרת בעיקר בזכות הקאבר המפורסם של Deep Purple שהקליטו אותו שנה לאחר מכן.

במאי 1968 הוא נכנס לאולפן להקליט את אלבומו השביעי עם השם שובר השיניים: Barabajagal. המפיק מיקי מוסט התלהב מהשיר נבחר להיות שיר הנושא והציע לדונובן להקליט לו גרסה רוקיסטית. ההרכב שנבחר ללוות אותו היה The Jeff Beck Group שכלל את ג'ף בק, רוני ווד, רוד סטיוארט, ניקי הופקינס ודני תומפסון.

בסופו של דבר, אחרי ג'אמים ארוכים, נכנסו לאלבום שני שירים בליווים של ג'ף בק וחבריו: שיר הנושא ו- Trudi, שאר השירים הופיעו כבונוס בגרסה מאוחרת יותר של האלבום.

אל אטלנטיס

בזמן הסשנים עם ג'ף בק הקליט דונובן את אחד מלהיטיו הגדולים והחשובים - Atlantis. השיר נפתח במונולוג במסגרתו מקריא דונובן סיפור קצר שכתב על היבשת האבודה אטלנטיס בליווי איטי של גיטרה ופסנתר בלבד.

 

 

לאחר ההכרזה:"Hail Atlantis!" השיר מתרומם, הלהקה מצטרפת והחגיגה מתחילה. השורה: "Way down below the ocean where I wanna be she may be," שחוזרת שוב ושוב עד לסופו היא המנטרה של דונובן: אולי עמוק במצולות שוכנת האהבה ואולי האהבה אמיתית תגיע רק כשתימצא אטלנטיס.

הלחן הפשוט שמורכב מארבעה אקורדים בלבד, העיבוד, המבנה והסאונד לא משאירים מקום לספקות. אי אפשר שלא לשמוע את "הביטלס" מתוכו, כאילו יכל להיות חלק טבעי מ- Abbey Road, מתחת לפני המים ליד גינת התמנונים. ולכן לא מפתיע שבמשך זמן רב רווחה השמועה שפול מקרת'ני תרם את קולות הרקע לשיר.

החגיגות של השיר מסמלות את פרידתו של דונובן משנות השישים ומסכמות יותר מחצי עשור של יצירה. הוא סיפר שגם אם אטלנטיס לא הייתה קיימת הדמיון האנושי היה חייב להמציא אותה ושנות השישים המיתיות הן במידה מסוימת כמו אטלנטיס האגדית. גם הן אבדו, אך עדיין ממשיכות לסקרן את דמיונם של אלה שלא חוו אותן ומהדהדות החוצה בכל הזדמנות.

***

לקריאה נוספת: - הבשורה על פי דונובן: חלק ראשון - הבשורה על פי דונובן: חלק שני- הבשורה על פי דונובן: חלק שלישי

טור זה פורסם באתר NRGמעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב- NRGמעריב

תגובות

  • מטוס יא מלך

    אחלה כתבה בן אדם. פתאום מצאתי לעצמי כמה דקות טובות של שקט, התיישבתי להציץ קצת במגזין, עברתי על החלקים הקודמים והגעתי עד לכאן. אמנם לא מצאתי את אטלנטיס, אבל היה יופי של מסע ולפעמים לא צריך יותר מדרך טובה כדי לסגור את היום עם חיוך. קבל ח"ח.

    שיינברגר, 26-04-2009 00:52

  • תודה שחשפת לי את האמן המדהים הזה

    בזכות סידרת הכתבות שלך

    טלי, 26-04-2009 02:14

  • גיל, אני מוריד לפניך את הכובע

    גם אני נהנתי מאוד מקריאת הכתבות. אם כי שוב אני מחובר יותר לתקופה של דונובן בראשית דרכו, אבל אתה מבין זה עניין של טעם. אני כמובן חלילה לא פוסל את זה שהוא המשיך ליצור דברים נפלאים, זה כמו שיש כאלה עד היום שמעדיפים את דילן בתקופה שהוא יצר יותר פולק. בכל אופן אני מחכה ליום שתתפוס אמן שמעניין אותך, ושלא תכתוב עליו סידרת פרקים כמו במקרה של דונובן שאתה יכול להגיש אותה לדעתי כעבודת מחקר אלא יותר כספר שלם. לצערי אין הרבה ספרים כאלה בעברית, ובמיוחד לא כאלה שמתורגמים וזה יהיה כמובן דבר מבורך בעיניי.

    אהוד בן-פורת, 26-04-2009 13:32