מגזין

Andrew Bird - Noble Beast - 2009

את האלבום החדש של אנדרו בירד, נובל ביסט, אלבום סולו רביעי בחמש שנים, קיבלתי במתנה, כשהשתעממתי ממוזיקה.

מאת מאור בוכניק. 01-05-2009

תגיות: Andrew Bird

Andrew Bird - Noble Beast - 2009

טק. טק. טק. שלוש דפיקות נשמעות מלמטה, כמו אקדח סיכות שדופק צרור ללוח המודעות המתקלף, מחבר כנראה עוד מודעה. אולי הופעה. האקדוחן עולה על הטוסטוס, נותן גז, והשקט חוזר אל מתחת לחלון המטבח. כדי לשבור את השקט, בזמן שהאורז על הכיריים, הלכתי על הרצועה הרביעית באלבום, Effigy, אולי בגלל הבית האחרון בשיר, בתרגום חופשי -"שיחות מזויפות בטלפון שלא קיים, כמו מילים של בן אדם, שכנראה העביר קצת יותר מידי זמן לבד".

יש מקרים בהם המילים פחות חשובות, לא משנה מה תגיד, המשפטים נשארים סתומים, או לחילופין, כפולי משמעות, ובעצם חסרי משמעות אמיתית. כמו להשתמש במילים, רק בגלל הצליל שהן מוציאות, בשביל למלא חלל ריק, כדי שלא יהיה לרגע שקט בינינו.

חלון הדירה משקיף לעבר המרפסת שממול, בצד השני של הרחוב, שם זוג פנסיונרים, שבכל בוקר, יושבים לקפה ועיתון. גם בגלל הזגוגית, גם בגלל המרחק, לא שומעים מה הם מדברים, אבל רואים שהם מדברים מעט. אולי הם הגיעו לשלב שהם פשוט מבינים אחד את השני רק במבטים, אולי הם כבר דיברו על הכל.

את האלבום החדש של אנדרו בירד, נובל ביסט, אלבום סולו רביעי בחמש שנים, קיבלתי במתנה, כשהשתעממתי ממוזיקה. איכשהו יצא טוב פעמיים, בגלל האלבום, אבל יותר בגלל שהוא הפך לצומת מרכזי, בדרך לאלבומים אחרים. מיסטר בירד לא למד לנגן אתמול על הגיטרה שלו, או על הכינור, או על המנדולינה. לשרוק - דווקא יכול להיות שכן, זה די קל, אני שורק מגיל צעיר. בירד פותח את האלבום עם HO NO , בנימה אופטימית, כמעט חסרת משקל, מרוב קלילות, ובעיקר בשריקות ומשפטים על סוצויפטים, שמכרה סידן טמון להם בחזה. משפטים סתומים כאלו חוגגים אצל בירד. למה התכוון המשורר, כמו ששאלה צילה, המורה לספרות בכיתה ד', אם היא רק הייתה מבינה שהבן - אדם לועס ויורק את המילים, אחרי שנגמר השיר, גם אם הוא באמת מתכוון לזה.

מישהי אמרה פעם - הכל דיבורים. מנגד, הייתה אחת שדאגה להגיד לי חזור והדגש, שהיא רוצה לראות יותר מעשים ופחות דיבורים. לא יודע כמה בירד מדבר כשהוא בנעלי בית, אבל מי ששם ידו על האלבום, מקבל מילים ארוזות בחבילות של קילו, קשורות במיתרים של כינור.

"הם לקחו אותי לבית החולים, שם סרקו לי את הגוף, הם נדהמו לגלות בתוכי אדם שדיבר בדיקציה מושלמת, ודרש את הפינוי שלי". רגע של מודעות עצמית מצדו של בירד, ואלו רק המילים, ברצועה 2 - Masterswarm, שמתחילה כמעט כמו קינה ליום הזיכרון, כינורות, ופתאום כל העסק מתחלף למקצב שנשמע כמעט לטיני, שסוחף הלאה, כשבפה יש עדיין טעם קצת מריר, שלא הספקת לבלוע מהתחלת הרצועה. עכשיו לך תחייך. בכלל, ברוב האלבום, יש הרגשה של הקו העדין הזה - שמי שעומד עליו, שואל אם לצחוק או לבכות.

גרוע מזה, במיוחד לאלו שמפחדים משתיקות, או סובלים מחרדת נטישה. לבירד יש לפעמים שתיקות, פאוזות של שנייה, דממה שמתקרבת, ופתאום השנייה השקטה הזאת הופכת לארוכה מידי. בעיקר כשברוב האלבום בירד לא סותם את הפה. שנייה ארוכה, שמותירה את האוזן בצייפיה דרוכה, אתה מנחש מה יבוא עכשיו, כשתחלוף השנייה הארוכה הזאת, בהאזנות הראשונות הוא מצליח להפתיע. לגבי חרדי הנטישה - יהיו רצועות שפשוט יגמרו להן, יסתיימו וייעלמו, ככה בפתאומיות מבלי להודיע לכם, לשלוח התראה, או להרים טלפון מידי פעם. ברצועה 5 למשל - Tenuousness, שנגמרת כשאתה לא מוכן לזה -  "...וזה למען אלו שחיו ומתו בגלל הנומרולוגיה."

בירד, יליד 73', שיקגו, אילינוי, ניגן כתב ושר עד 2003 יחד עם ה Bowl of Fire שלו. החמישה הוציאו את אלבומם האחרון, Swimming Hour  ב2001. בסיומה של דרך משותפת בת 6 שנים, פנה בירד לדרך עצמאית משלו. לאורך הדרך, כנראה עם קצת פחות חברי להקה ויותר עם עצמו,(למרות שהתיאור הזה יותר מתאים לוולף מאשר לבירד), חתם בירד בלייבל 

 

Fat Possum Records, בו אפשר למצוא בנוסף לבירד, בעיקר בלוזיסטים ותיקים.

השינוי קיים, בעיקר באלבום האחרון, במיוחד בינו לאלו של  Bowl of Fire. משהו שונה, אחר - כמו לחזור לבשל בדירה שלך, אחרי שאכלת תקופה בחוץ. פתאום לדירה מתווסף ריח חדש כשתפתח את הדלת. קשה להגיד שחופשי זה לגמרי לבד, יחד עם בירד שותפים לנובל ביסט עוד ארבעה חברים, בינהם קלי הוגאן, שאחראית על שירת רקע. אם הייתי עיוור, הייתי יכול להגיד שהיא מכניסה עוד קצת צבע לשירים.

לא רע בסך הכל, נובל ביסט, 2009. מצד אחד בירד יודע להתחכם, רצועה 13 - Souverian, סובריאן, סוביריאן, שהופך בסוף ל  - סוׁוֶרִי יאנג, ומצד שני רצועות כמו השמינית -  Not a Robot, But a Ghost - שיחד עם קצת ווליום, תה וכעכים, מרים יופי של מסיבה בכל סלון.

העטיפה של האלבום, הפונטים, הצבע הירוק, הנוף, אולי קשורים, אולי לא, לכך שבירד החליט לפרוש מחיי העיר שיקגו, ולעבור להתגורר בחווה בצפון אילינוי, גם ככה 14 רצועות באלבום הם יבול נאה. קטע 10 - Anonanimal, מדבר על כאלה שמדברים יותר מידי, במקום לשים לינק, ולגמור את הסיפור. חוץ מזה, שרק בסוף זה הופך ל A non-animal

למחרת אותו הערב, עם האקדוחן שדפק צרור סיכות ללוח המודעות, עברתי שם, אבל שכחתי לראות מי מופיע. בשני באפריל, אי שם בקליבלנד, אוהיו, אם מישהו ישמע צרור סיכות, יכול להיות שזו תיהיה מודעה של בירד, שם אמור להתחיל טור. פה נגמר הטור.

תגובות