מגזין

כנגד ארבעה בנים - חלק 2

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. ניר גורלי מספר על תורת הגראנג'

מאת ניר גורלי. 10-04-2009

תגיות: Chris Cornell, Soundgarden, Kurt Cobain, גראנג', Nirvana

כנגד ארבעה בנים - חלק 2

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. הרבה מים זרמו בנילוס מאז אותה התורה. כאן אנחנו נדבר על תורה אחרת, תורה מוזיקלית. העובדה שעוד מעט נחגוג לה עשרים שנה גורמת לי להרגיש מספיק מסורתי גם מבלי שתעבור אלי מדור לדור. זוהי כמובן תורת הגראנג', היא לא מחוכמת מדי וודאי לא מהפכנית מבחינה מוזיקלית, אבל עושה רושם שמאז שימי הזוהר שלה חלפו, מוזיקת רוק כבר לא תיתפס באותה הרצינות והחשיבות. והיו לה ארבעה בנים. היות והם בעצמם כבר הגיעו לפרקם (חלקם לפחות) זו הזדמנות טובה לעצור ולהיזכר כיצד הם פרשו את התורה.

תם מה הוא אומר? 

אלבומו החדש של כריס קורנל, Scream, אותו הפיק מפיק ההיפ הופ המצליח טימבאלאנד אך יצא וכבר הביקורות מצטערות על כך. קורנל, שהיה אמור להגיע לארץ שנה שעברה, דחה ברגע האחרון כדי להיכנס לאולפן ולהקליט את חומריו החדשים. אולי היה זה פרץ של יצירתיות שנפל עליו והוא לא יכל להתאפק כדי לפרוק אותו. אם כך התוצאה נשמעת בהתאם, כמו קלקול קיבה. אני משער שנוצר חור בלו"ז הצפוף של המפיק וקורנל הנקניק פשוט רץ לסתום אותו.

יהיו כאלה שידביקו לקורנל את תווית ה"רשע" באנלוגיה זו אבל אני באמת חושב שהמניעים שלו היו תמימים. מרוב רצון למצוא חן הוא איבד כנראה את הדרך. כשניסיתי לחשוב למה בעצם האלבום החדש כל כך גרוע, נזכרתי בצמד אחר שעשה קרוסאובר דומה ומוצלח - דיימון אלברן ודיינג'רמאוס באלבום השני של הגורילאז, Demon days. ההשוואה, מיותר לציין, לא מחמיאה ומדגישה עד כמה נתוני הפתיחה של שני הצמדים לא נתנו לו סיכוי להצליח מלכתחילה.

אלברן וקורנל הם שניהם כוכבי רוק מצליחים משנות התשעים שמצאו את עצמם בתחילת העשור הנוכחי מול דור חדש וקהל צעיר שדורש סיפוקים חדשים ומהירים. בעוד אלברן חיפש את דרכו המוזיקלית, ירד אל מאחורי הקלעים והתחבא מאחורי להקה מצוירת, קורנל בעשור האחרון מנסה בעיקר למצוא חן ולמשוך תשומת לב. זה בלט לעין לכל מי שאהב את Soundgarden  והסתכל על Audioslave בעין חשדנית. זה היה שקוף עם השיר שתרם לאחרון של ג'יימס בונד (תו תקן לפופולאריות במיינסטרים) וביאס ממש עם הקאבר ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון באלבום השני המאכזב.

גם טימבאלאנד לא יוצא נקי מההשוואה. לעומת דיינג'רמאוס שהגיע לשיתוף פעולה אחרי אלבום מחתרתי מצליח ("הגריי אלבום" שמיקסס בין האלבום הלבן של הביטלס לאלבום השחור של ג'יי זי), טימבאלאנד פוגש את קורנל בתקופה מאוד שבעה בקריירה שלו (וזו בשום דרך לא רמיזה על משקלו), אחרי שביסס עצמו כמפיק ההיפ הופ המצליח בעולם עם הפקות למיסי אליוט, ג'סטין טימברלייק, מדונה ואחרים. בעוד דיינג'ר מאוס פעל בסינרגיה מושלמת עם יצירות הפופ הניסיוניות של אלברן והפיק אלבום שבוסס על היפ הופ אך למעשה היווה ז'אנר בפני עצמו, טימבאלאנד מלווה את קורנל משל היה נלי פורטאדו ממין זכר. פורטאדו הצליחה לחצות מעולם הפופ הלבנבן אל ההומיז מהרחבה השחורה. מאכזב לחשוב על קורנל כאחד שמנסה.

הכתובת על בן הכלאיים המשונה הזה הייתה על הקיר כבר זמן מה, אז למה אני טורח כל כך להתבאס? כי אני זוכר את Euphoria Morning . כבר עשר שנים שאני זוכר ומתבאס כל פעם מחדש. אולי הגיע הזמן לשחרר. קורנל בונה לעצמו קריירה שהולכת ומתרחקת מהיצירה ההיא וכל שנה שעוברת ופרוייקט חדש שהוא עושה, האופוריה ממשיכה להתפוגג וקורנל ההוא, כדברי הסינגל הראשון מתוכו -כבר Long Gone. למי שמאשים וטוען שקורנל הוא הבן הרשע של הסיפור, אני אומר שמי שמספיק טמבל בשביל לנהל לעצמו קריירה כל כך לא מחוברת למציאות הוא לא איש רע. הוא פשוט אדיוט.

*כתבה זו פורסמה לראשונה בקיץ עם צאת הסינגל הראשון. לצערנו היא עדיין רלוונטית.

 

וזה שאינו יודע לשאול

חמש עשרה שנה עברו מאז החליט קורט קוביין לשים קץ למותג שנשא את שמו. ב- 1994 כשלהקתו "נירוונה" הייתה הדבר החם ביותר על חצי הכדור המערבי, קוביין החליט שהוא לא רוצה לשחק.  למרבה הצער, מזווית ראייתו הצרה, הוא חשב שאין לו כל כך ברירה. כנראה שלעולם לא נוכל לדעת כיצד באמת הרגיש כשעיניה המחממות של ההצלחה צלו אותו לעיני כל, אבל הוא החליט שאם זה מה שנגזר עליו, לפחות שלא ימות בייסורים. במכתב ההתאבדות שהשאיר, ציטט את ניל יאנג כשכתב " Its better to burn out then fade away" וכך השאיר חותם סימבולי על חייו כפי שנתפסו בעיניו.

למרבה הצער דווקא במשפט זה טמון הפרדוקס האמיתי שבמותו. אפילו יאנג עצמו לא חי על פיו, סירב לבחור בין שתי האופציות והוכיח שאפשר לחיות חיים ארוכים ומלאים של אמת ויצירה. אבל קוביין, בן 27 במותו, היה צעיר מדי ומסומם מדי. מאור הזרקורים ומהחושך שצרך בכדי להתאזן. כמעט ומתחשק לחזור בזמן ולתפוס אותו. לנער אותו. לתת לו כאפה מציאותית שתחזיר אותו לקרקע. שתזכיר לו שהוא רק בנאדם. אך גם פה יש פרדוקס. הרי אנו לא מכירים את קוביין האדם, אלא רק את קוביין המותג. וזה החליט לגזול את עצמו מאיתנו כי ידע שאם ימשיך להתקיים לא נרצה להחזיר אותו לקרקע. רק להמשיך להגביה אותו ולסגוד אליו.

אז קוביין החליט שהוא לא רוצה לשחק ומה איתנו? באופן אירוני דווקא האדם שלא רצה לדבר הוא כנראה האדם שהכי היה מעניין לשמוע. אך אל דאגה, הכיוון אליו לקח קוביין גם כן מוביל לסוף טוב, לפחות עבור כותבי הביוגרפיות. עם מותו הזלנו דמעה ובסתר ליבנו רק חיכינו לגיבור מהסוג הזה. גיבור מהסוג המת. כזה שאפשר לצייר בסיפוק לצד פרצופיהם הנצחיים של ג'ים מוריסון וג'ניס ג'ופלין, בדרך לעוד טישירט מגניבה. כזה שישאיר את הפופולאריות של להקתו בסטטוס קבוע מבלי להתמודד עם המבוכה שבשמיעת אלבומים בינוניים. מהסוג שאמנים נוטים לשחרר מדי פעם בחוצפתם האנושית. אהבנו את קוביין שהוכתר על ידי התקשורת כדוברו של דור, למרות שהוא עצמו אף פעם לא נתן את הסכמתו. הדבר הנהדר הוא שעכשיו כבר לא צריך לבקש.

שלא נטעה, התקשורת ידעה היטב מה היא עושה. מלכים מפלסטיק הוכתרו לפניו ואחריו, כולם התפיידו מבלי להשאיר חותם או שנזיל דמעה. קוביין היה הדבר האמיתי. יוצר מקורי, אמין וטוטאלי. בשלושה אלבומים בלבד הצליח לשדר את האמת שלו בכתיבה כנה ובשפה מוזיקלית מרעננת. האם היינו מקשיבים לו אם לא היו מכתירים אותו עבורנו? האם היינו בוכים את מותו אם לא היינו עיוורים מהערצה? להבדיל מאייקוני רוק אחרים שנגדעו בטרם עת, אלה לא החיים הפרועים שהרגו אותו, גם לא רצח, תאונה או מחלה. זה היה חיבוק הדוב שהרג אותו. והעובדה שהוא פשוט לא היה מספיק חזק בשביל לנשום עמוק ולחכות שיגמר.

חמש עשרה שנה עברו ועולם הרוק לא חווה מוות כה טראומתי כמותו של קורט קוביין. אולי אלה אנו שהפסקנו להתרגש מאמנים ואולי אלה האמנים שהפסיקו להתרגש מעצמם, אבל תופעה כה סוחפת כמו נירוונה לא נרשמה. גם מוזיקאי רגיש שסבל כל כך מהזיוף והמשחק עד שבחר לתקוע לעצמו כדור בראש לא נרשם. כאדם אוהב חיים זוהי עובדה משמחת. כאדם אוהב מוזיקה זה ממלא אותי בגעגוע.

תמונותשער: ארכיון. תוכן: וויקיפדיה

טור זה פורסם באתר NRGמעריב - חלק1, חלק 2

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב- NRGמעריב

תגובות