מגזין

הלילה כן!

יוסי חלילי חזר מהופעת ההשקה של דודו טסה לאלבומו השישי - "בסוף מתרגלים להכול"

מאת יוסי חלילי. 30-03-2009

תגיות: יוסי חלילי

הלילה כן!

אני אפתח בווידוי, סוג של גילוי נאות לעניים: להופעת ההשקה של האלבום החדש של דודו טסה, "בסוף מתרגלים להכל", באתי משוחד. גם כי אני אוהב את רוב הדברים שהוא עשה עד היום בתור יוצר, אבל בעיקר מהסיבה שאני והוא מגיעים מאותו מקום - שכונת התקווה. אמנם אין בינינו שום היכרות רשמית, אבל לא פעם יצא לי להיתקל בו סתם כך, בדרך למכולת השכונתית בהמשך הרחוב בו נהג להתגורר או במרכז המוסיקה של "בית-דני", שהיווה עבור שנינו (ועבור עוד כמה אלפי ילדים תושבי השכונה) פתח לעולם חדש ומסקרן. בשנים האחרונות יוצא לי לראות אותו פוקד בקביעות את אצטדיון בלומפילד, שהפך למגרשה הביתי של קבוצת בני יהודה ת"א, וזו כבר באמת עובדה שגורמת לי להעריך את הבחור עוד מבלי להכיר אותו באופן ממשי. אז כששמעתי שהוא משיק אלבום שישי (!) בזאפה בת"א, תחושה קלה של גאווה לא מובנת גרמה לי לשריין מקום מיד. אני הולך לראות הופעה של דודו טסה.

בכניסה לזאפה אני קצת מתבלבל. המקום נראה כמסעדה לכל דבר, כולל הסכו"ם והמפיות על השולחן. הסבר קצר מהמלצרית מגלה שאמנם נכתב שההופעה מתחילה ב-20:30, אבל למעשה היא תתחיל רק בעוד שעתיים "ובינתיים תוכלו לטעום מהניוקי המצוין שלנו או לנשנש איזו ברוסקטה". לא תודה, באתי לראות הופעה. ומכיוון שהגעתי כשעה לאחר מועד ההתחלה המקורי, נשארה לי רק עוד שעה של בהייה בכוס הבירה שלי ובחלל הזאפה שהתחיל להתמלא אט אט. לזכות המקום יצויין שכרבע שעה לפני תחילת ההופעה נעלמים כלי האוכל מן השולחנות, מה שמונע מקהל הצופים להישיר מבט אל הפסטה במקום אל הבמה ושומר על כבוד מינימלי לאמן.

שעה חולפת ולקול מחיאות הכפיים עולים לבמה הנגנים שמלווים את טסה בתוספת רביעיית כלי מיתר. הוא עולה לבמה כשהם מתחילים לנגן ובלי מילים לוקח את הגיטרה ומצטרף אליהם, לאחד השירים היפים והעצובים ששמעתי בזמן האחרון - "איזה יום". איזה שיר. מכאן והלאה מוביל טסה את מהלך העניינים - אומר שלום לקהל, זורק בדיחות פה ושם, מספר איך נכתב השיר הזה והזה. הוא מזגזג בין השירים מהאלבום החדש ובין להיטים מתקופות שונות שלו, כמו "לולה", "באת עם השקט", "זוזי" ו"מעליות" (מבוצע במקור יחד עם רוני אלטר), בו הוא מרשה לנגנים שלו לצאת להפסקת סיגריה ומתמסר כל כולו לביצוע שקט ויפה עם הגיטרה.

רואים שהוא נהנה. וגם מתרגש קצת, עד שהוא שוכח להציג את נגנית הצ'לו שמצטרפת אליו לקטע הבא (קוראים לה מאיה והיא ממש מעולה). בשלב מסוים הוא מספר על ילד פלא שמנגן על קאנון, ומזמין לבמה את אמיר אלייב, בן למשפחה הבוכרית המפורסמת, במה שמתגלה כאחת ההפתעות הנעימות של הערב. אלייב, רק בן 14, פורט על מיתרי הקאנון כאילו מאחוריו כבר עשרות שנים של נגינה. הוא מפזר את הקסם ומצטרף לטסה והלהקה בכמה קטעים, ביניהם "פוג אל נחל", שיר שביצעו האחים הכי מפורסמים בזמר העיראקי - סאלח ודאוד (סבו של דודו טסה) אל-כוויתי, עוד בבגדד של תחילת המאה שעברה, ושליווה את הסרט "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. פשוט תענוג.

נראה שטסה מושך כל הזמן לכיוון הרוק והדיסטורשן, אבל איכשהו מצליח לשמור על ניחוח אתני ברוב הקטעים. הוא לא זמר מושלם, אבל משהו בגוון הקול שלו, שנשמע מתבכיין מעט, נוגע בעצבים החשופים וחודר פנימה. תוסיפו לזה את הטקסטים שלא מוותרים ומכריחים אותך להיזכר בזאת שעזבה אותך, או בפחד ובשיגעון סביב, ותקבלו רגש בטיסה ישירה מטסה. אולי זו הסיבה שישנה התחושה שהוא מגיע לשיאו דווקא בבלדות השקטות והאיטיות שלו, עם צלילי הגיטרה החשמלית מחד גיסא וחצאי הסלסול הגרוני שמטפסים עליהם באלגנטיות מאידך גיסא.

ההופעה מסתיימת עם עוד כמה להיטים ("אני רץ" ו"הלילה לא", גרסת הרגאיי של טסה ל"אתה בכל זאת" שכתב מאיר אריאל לריטה), כשגם הגיטרה הקלאסית שעמדה מיותמת על הבמה במשך כל הערב זוכה להשתתף בביצוע הכיסוי ל"אני גיטרה" (שביצע במקור בני אמדורסקי וכתבה נעמי שמר).

"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה. עדיף הטירוף, השיגעון, מהפחד - הוא גומר אותי" פוסק טסה בשיר הנושא מתוך האלבום החדש, שמסיים את ההופעה. אם לשפוט לפי ההתקדמות של הקריירה המוסיקלית שלו במהלך השנים, מאז אלבום המוסיקה המזרחית שהוציא כילד פלא בגיל 13, דרך חמשת האלבומים שהוציא בעשור האחרון ועד להופעה אתמול בזאפה, נראה שהחלומות של טסה עוזבים את המגירה ומתחילים להתגשם במציאות. טסה ממשיך לטפס מעלה בשלבים המובילים אל התואר שיכתיר אותו כאחד היוצרים הבולטים בנוף המוסיקה המקומית. הוא עוד לא שם במאת האחוזים, אבל אין ספק שהולך ומתגבש כאן יוצר ישראלי עמוק ומגוון, עם קול וסגנון ייחודיים ועם הרבה מה להגיד. רק שלא נתרגל בסוף.

צילום: יחצנים

תגובות