מגזין

אחד מי מבקיע?

משחק הכדורגל הגורלי של נבחרת ישראל מול יוון יכול להוות סיבה לפסימיות. חג האביב שבפתח משרה דווקא אווירה אופטימית. יוסי חלילי לא מסתפק בתיקו

מאת יוסי חלילי. 26-03-2009

תגיות: כדורגל

אחד מי מבקיע?

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ".

בעוד כשבועיים נשב כולנו מסובים סביב שולחן הפסח ונקרא את המשפט הזה מן ההגדה, רק שאז כבר נדע כיצד הסתיימו הפעם 40 השנים הצחיחות של בני ישראל במדבר הכדורגל העולמי - האם סוף סוף, כמו בהגדה, נוכל לראות מרחוק את שערי הארץ המובטחת - היא היא דרום אפריקה-2010?

במוצאי השבת הקרובה, 28.3, תתמודד נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרתה של יוון באצטדיון רמת גן. כמה ימים אחר כך, תפגשנה שתי הנבחרות למשחק הגומלין ביוון, שבסופו תקבע זהותה של הנבחרת שתעמוד בראשות בית 2 ותתייצב בעמדת זינוק שתבטיח כפי הנראה, עלייה למונדיאל 2010 שיתקיים בדרום אפריקה. למעט העובדה שהפעם האויב מגיע בדמות היוונים ולא המצרים, נראה שבמובן מסוים, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

לפני 40 שנה בדיוק (טוב נו, פחות כמה חודשים), היה זה מוטל'ה שפיגלר שכבש שער מלהיב מול אוסטרליה והעלה את נבחרת ישראל למונדיאל היחיד בתולדותיה, שנערך במקסיקו-1970. שמות גדולים ששיחקו לצידו של שפיגלר, כמו שפיגל, פייגנבוים ושום הסבו הרבה שמחה וגאווה לבני דורם שזכו להניף את דגל ישראל במסגרת משחקי הגביע העולמי. הם לבטח לא חשבו שיעברו לפחות 40 שנה עד שיוכלו לעשות זאת שוב. אבל כמו בני ישראל אז במדבר, גם הם (ואנחנו איתם) נידונו לגלות ארוכה מדי.

לא שלא היינו קרובים. אחת התמונות החקוקות ביותר בראשי בתור ילד היתה זו של אלי אוחנה והגול שלו בסידני נגד נבחרת אוסטרליה (שוב) במוקדמות מונדיאל 1990. לאחר תיקו 1-1 ברמת גן (משחק בו טבע יורם ארבל את המשפט האלמותי "ככה לא בונים חומה") נזקקה הנבחרת לשער חוץ באוסטרליה. אוחנה ניצל טעות בהגנה, גנב את הכדור ועבר בקלות את השוער האוסטרלי, אך במקום לבעוט לשער החשוף עצר, ועבר בנונשלנטיות גם את הבלם שחזר בניסיון למנוע את השער. רק אז החליט לגלגל את הכדור לרשת עם הצד החיצוני של הנעל וגרם למדינה שלמה לשאוג מול הטלוויזיה ולדורות של ילדים להעריץ אותו. הגול של אוחנה הביא אותנו מרחק נגיעה מהמונדיאל. כל שנשאר היה לגבור על נבחרתה של קולומביה במשחקי ההצלבה. אבל גם לאחר הפסד מינימלי בחוץ, לא השכילה הנבחרת להבקיע ברמת גן והשאירה אותנו בבית. אוחנה, רוזנטל ותקווה אאוט - ואלדרמה והיגיטה נוסעים לאיטליה.

בשנת 1991 התקבלה נבחרת ישראל לאופ"א, פדרציית הכדורגל האירופית, והחלה להתחרות במסגרות האירופאיות (לעומת המסגרות הקודמות - אוקיאניה ואסיה), מה שמסביר אולי את השנים השחונות שעברו על הכדורגל הישראלי והניסיון שלו (שנמשך עד עצם היום הזה, אגב) להתאים את רמת המשחק לזו האירופאית. העשור של שנות ה-90 היה רצוף כשלונות ושערוריות (פרשיית נערות הליווי לפני המשחק החשוב מול דנמרק), למעט נצחון מופלא אחד על אדמת צרפת, שהוציא ממאיר איינשטיין את זעקות ה"שער..." הבלתי נשכחות. המשחק, שלא שינה דבר לנבחרת שלנו, דווקא הרס לצרפתים והעלה את בולגריה למונדיאל 1994 על חשבונם (טוב נו, גם זה משהו).

בפעם הבאה בה נראה היה שהנה הגענו, היו אלה מי שמכונים "דור הנפילים" על המגרש, כינוי שהודבק לדור השחקנים המוכשר ביותר שצמח פה. הנבחרת שכללה שמות גדולים כמו ברקוביץ', רביבו, נמני ובנין היתה צריכה לשמור על שער נקי במשחקה האחרון מול אוסטריה בכדי לעלות למשחקי ההצלבה של מוקדמות מונדיאל 2002. ה"נפילים" ידעו שזו ההזדמנות האחרונה שלהם לשחק במסגרת גביע העולם, שכן ברור היה שדור חדש וצעיר של שחקנים ירכיב את הנבחרת בקמפיין הבא. ולמרות זאת, עבירה טיפשית בסמוך לרחבה בתוספת הזמן הולידה שער אומלל מבעיטה חופשית לטובת האוסטרים, מה שחיסל שוב את סיכויי הנבחרת והאוהדים לראות מונדיאל מקרוב.

מבחינת רבים, היה זה הקש ששבר את גב הגמל הלא יוצלח שנקרא נבחרת ישראל. אנשים פשוט הפסיקו להאמין שיבוא יום בו תגרום להם הנבחרת הלאומית קצת נחת. אני מכיר אישית כמה קיצוניים, וביניהם חברי הטוב קוצקי, שהחרימו מאז את משחקי הנבחרת ולא צפו אף לא במשחק אחד, כולל משחקי ידידות!

אבל החיים נמשכים והנה אנחנו כאן. ישראל 2009, 40 שנה וכמה דורות אחרי מונדיאל 1970, למודי אכזבות, שוב ניצבים בפני משחק גורלי שיקבע אם נקנה כרטיס טיסה לדרום אפריקה בעוד שנה או ששוב נסתפק בקנייה נרחבת של פיצוחים ואולי איזו כורסת טלוויזיה נוחה בשביל הפינוק. אז נכון שדור השחקנים הנוכחי פחות מוכשר מהדורות הקודמים, ונכון שנבחרת יוון שניצבת מולנו זכתה רק לפני חמש שנים בתואר אלופת אירופה בכדורגל, ומסתבר שממש נכון - יוסי "הרגל של המדינה" בניון אכן פצוע וספק אם יוכל לשחק. אבל הגרלה נוחה כזו לא קיבלנו מאז שצורפנו רשמית לאירופה. ועם כל הכבוד לשוויץ, לוקסמבורג, לטביה ומולדובה - אנחנו בכל זאת מדורגים במקום ה-19 בעולם (באמת! תבדקו בפיפ"א), ככה שהפעם זה חייב להיות זה.

חוצמזה, אני בטוח שהטיימינג הזה מסמל משהו. שכן לא בכדי אנו ניצבים בפתחו של חג האביב, בו מצווה עלינו לספר את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים - מעבדות לחירות. ואם לחזור למשפט הפותח מן ההגדה, הרי שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה (שכן הם כבר העפילו למונדיאל אחד), אלא אף אותנו גאל עמהם והביאנו עד הלום בכדי, כך אני מאמין, להרגיש בעצמנו את ניחוח הדשא, ואת מושבי הפלסטיק, ולחזות במראה של כדור המתגלגל אל הרשת בארץ המובטחת - ארץ המונדיאל. ועל זה כבר צעקו עשרות אלפים לפני - אל אל ישראל!

התמונות נלקחו מאתר ההתאחדות לכדורגל בישראל

תגובות

  • אחד, אני מבקיע!

    אין לנו על מי לסמוך אלא על... תכלס אין לנו על מי לסמוך בנבחרת הזאת... גם אני פסימי במיוחד כשיוסי פצוע.. הכוונה לבניון..

    לוצקי, 26-03-2009 18:09

  • תגובה

    כתבה מצויינת, באמת יפה. כאוהד מזה שנים רבות של נבחרת יוון אני חייב להודות שזמן רב עבר מאז היורו המהולל.

    קוצקי, 27-03-2009 01:13