מגזין

ההם עם הפלייליסט

סער גמזו תופס עם שי להב טרמפ ליהודה הימית כדי לעשות קצת סדר בראש. גלגלצ - עכשיו הספר!

מאת סער גמזו. 25-03-2009

תגיות: שי להב, גלגלצ

ההם עם הפלייליסט

אי אפשר לקיים שיחה על רדיו בישראל בלי להזכיר את גלגלצ. רק תזרקו את השם לאוויר ותגלו שלרוב האוכלוסייה יש דעה מוצקה יותר על התחנה מאשר על המצב המדיני או החברתי במדינה. במהלך שנותיה באוויר הפכה התחנה לאחד הגורמים המשפיעים על שוק הרדיו ותעשיית המוזיקה בישראל. איך כל זה קרה? מה הייתה הקרקע שעליה צמחה גלגלצ? מהם התהליכים הפנימיים והחיצוניים שעיצבו אותה? מיהם השחקנים המרכזיים בתחנה ואיך עובדת האינטראקציה שלהם עם שאר הגורמים בשוק? לכל השאלות האלה ולעוד כמה אחרות תוכלו למצוא תשובות בספרו של שי להב "רשימת שידור".

הספר הקצרצר מרכז, בראשי פרקים כמעט, את הנקודות העיקריות בסיפור. התמציתיות שבה הוא מוגש משרתת את נוחות הגישה אליו אך נכשלת להציג בחינה מעמיקה יותר של כל נושא. חלק גדול מהחוסרים של המידע בספר אינם תלויים במחבר עצמו. לשם שיתוף הפעולה עם דובר צה"ל נדרש להב לחתום על חוזה דרקוני שלא מותיר בידיו למעשה שום זכות על יצירתו. החוזה לא נחתם, ראיונות עם אנשי התחנה בהווה וגורמים שונים בצה"ל נעדרים מהספר ובמקומם מופיע כנספח עותק מהחוזה עליו נדרש להב לחתום.

נושא הפלייליסט נטחן עד דוק בכל שיחת סלון בעשור האחרון ועורר אינסוף מחלוקות ודיונים. מכיוון שכך אני לא אעסוק בו ישירות אלא בהיבטים עקיפים שלו שגם מופיעים בספר. הנושא הראשון הוא מקומה של גלגלצ בשוק הרדיו המקומי. גלגלצ היא תחנה צבאית המתקיימת מכספי מדינה ונהנית מחסות צבאית. היא אינה נדרשת להציג מאזני רווח והפסד או לנסות למכור ספוטים לפרסום. היא, לפחות לכאורה, צריכה להיות תחנה לחיילים. מכיוון שהיא נכשלת כישלון חרוץ בלייצג את טעם כוחותינו בנוסף לעובדה שיש לה הזכות (הממומשת כמובן) למכור חסויות ההגדרה של תחנה צבאית כבר לא מתאימה. זוהי תחנה בפריסה ארצית שלא משדרת פרסומות (נתח שגוזל בתחנות אחרות עד חמישית מזמן השידור) ולכן יותר אטרקטיבית לקהל. זו תחנה שלא צריכה לשקול שיקולים כלכליים ולכן לא מרגישה את החרב על הצוואר. זו תחנה שבחרה בחנופה זולה לאוזנו של המאזין בתמורה למנה קצובה של סם מאלחש. עיקרון ה"רגוע" משמעותו אינה מצב של נינוחות או שלווה אלא לא לעצבן. לא לעצבן את האשכנזים עם מוזיקה מזרחית, לא לעצבן את הערסים עם ג'אז, לא לעצבן את הימנים עם זאב טנא ובטח שלא לנסות להכביד עם אמירה או עמדה חס וחלילה.

במצב כזה נוצרת תחרות בלתי הוגנת בעליל. התחנות האזוריות מתקשות מאד להתמודד עם מפלצת כמו גלגלצ. בזמן שהן מקדישות 12 דקות בשעה לקיים את עצמן התחנה מיפו עוקפת אותן בסיבוב. מכיוון שגלגלצ אינה משתייכת גם לשידור הציבורי חלים עליה למעשה חוקים שמותאמים לה אישית. לא קשה להבין את שיגעון הגדלות המכה בחלק מצוות התחנה בכלל וועדת הפלייליסט בפרט. הכח שלה הוא עצום.

העניין השני, שגם מופיע בכותרת הספר, הוא חלקה של גלגלצ בעיצוב המוזיקה בישראל. הכח העצום שיש לתחנה מאפשר לה להכתיר מלכים ולהוריד קיסרים. הם סוכני הלהיטים הגדולים בארץ וכניסה לרשימה המקודשת שלהם משמעה הצלחה מסחרית. ועדת הפלייליסט זוכה להילה השמורה לאצולה. להב מתאר בספרו את מצב השוק שבו אמנים אנוסים להתאים את עצמם לנוסחא כדי להיכנס לפלייליסט. אלה פני הדברים - בכדי למכור צריך להיות מושמע, בכדי להיות מושמע צריך לעבור את הועדה, בשביל לעבור את הועדה צריך לעבוד קשה. מה הכוונה בלעבוד קשה? להילחם עד הסוף בכל חדשנות ביצירה, לשמור על קו כללי נקי מאמירות וחף מביקורת, לעבוד עם "האנשים הנכונים", להיות פלקטי ושבלוני להחריד, לא לפזול לרגע לאזורים של אוונגרד או חתרנות ובקיצור להתאמץ מאד קשה להיות כמו זה שהיה כאן קודם. פרווה. בלי שיוך. תהליך האלחוש המסמם של גלגלצ לא מאפשר בתוכו מקום לנונקונפורמיסטים.

התוצאה ברורה ומוכרת לכולם - עוד ועוד זמרים חסרי ייחוד שמצליחים למכור אבל לא מצליחים לגעת באמת ברגש. הפלייליסט של גלגלצ קבר סופית את העניין האמנותי במוזיקה והפך אותה למוצר. לא סתם צוטט אלדד קובלנץ (העורך האחראי על אופייה המוכר של התחנה) כמי שטוען שאין מקום לעורך אנושי ואת המוזיקה יכול לערוך מחשב. לשיטתה של גלגלצ אין צורך בפרסונות אלא במערכת חסרת פנים וזהות נבדלת כדי לקיים תחנת רדיו מצליחה. הבדלי דעות הם גורם מפריד ואנחנו הרי חייבים להיות מאוחדים ובהסכמה כל הזמן.

והחיבור בין הנקודות - הכוח העצום של התחנה (שהושג מבלי להשתתף בשוק התחרותי ואחרי שניתנה לה נקודת פתיחה עדיפה על שאר התחנות) משמש אותה לסירוס היצירתיות ועיקור המוזיקה הישראלית.

להב נוגע בספר בעוד כמה נקודות חשובות מאד כמו מקומו של הזמר המזרחי, היחסים הבעייתיים מאד בין חברי ועדת הפלייליסט לבין היוצרים ואנשי יחסי הציבור, חוסר הזהות של השדרנים והיעדר האמירה האישית, ההשוואה המתבקשת לערוץ 2 בחיפוש המתמיד אחרי מכנה משותף נמוך יותר, הטעם המוזיקלי הרדוד שמציגה התחנה בניגוד מוחלט לטעמם האישי של השדרנים בה והיכולת של התחנה לבנות או להרוס במחי יד קריירה של אמן. להב מוסיף גם מעין מחקר אמפירי שבוחן את הבחירות של ועדת הפלייליסט בחתך זמן ובחתך ז'אנרי.

ראשי הפרקים של הספר יכולים כל אחד להיות נושא לדיון ארוך ומעניין בפני עצמו ויכולים היו להיות מפותחים מעט יותר בספר עצמו. פרט לחיסרון העצום של שיחות עם אנשי התחנה בולט גם היעדרו של שיח רחב יותר עם אמנים שבחרו בדרכים עוקפות גלגלצ כפיתרון להגמוניית הפלייליסט.

הספר של להב לא מביא איתו בשורה גדולה או גילוי מרעיש בנוגע לגלגלצ אך מניח אבן יסוד חשובה בדיון אודותיה ואודות הרדיו והמוזיקה בישראל. החשיבות שלו נמצאת בעצם העלאת הדברים על השולחן בצורה מסודרת.

עיצוב העטיפה: יהודה דרי - אנה ריינגוורץ

תגובות