מגזין

הו נילי

הקהל של אונילי יודע משהו שאחרים עדיין לא יודעים, הוא שותף לכתב סתרים. שרין לוי חזרה מהופעתה של הדיווה הפוסט קברטית

מאת שרין לוי. 20-03-2009

תגיות: Onili

הו נילי

הדבר היחיד שהזכיר לי אמש, שאני לא שרה ומפזזת איפשהו מעבר לים במקרה, הייתה השעה הסמוכה לחצות, כשפרצה אונילי לבימת הלבונטין - חמושה בפאת קארה ג'ינג'ית לראשה, ארבע מכונות אלקטרוניות באמתחתה, ומתופף אחד, ברק קרם שמו שהפציץ לצידה - לשגר את חצי הקהל המלא לחלל.

כי רק בישראל הופעות מוזיקה מתחילות כעבור שעה וחצי מהזמן הנקוב מראש. לא הצגות תיאטרון, לא מופעי מחול או ערבי שירה, רק שואוז של מוזיקה. למה בעצם? בכל מקרה כולם יהיו מספיק שתויים להופעה וימשיכו לשתות ולשכטת גם במהלכה. כשהבילד אפ ועימו ההמתנה נמשכים למעלה מחצי שעה זה כבר פחות מגניב, אולי פעם זה היה יותר. וכשמדובר ביום חול של אמצע שבוע, יש גם כמה ווירדווז - כל מיני אנשים שאני מכירה, שמקיצים בבוקר יום המחרת.

אם כבר הזכרתי ישראל ואיחור באותה פיסקה, אז גם לישראל יש דברים שמגיעים מחו"ל, באיחור מה. לרבות כשמדובר באופנה, תשתית למיחזור או שלום מדיני (להוציא את היווצרות זן הקרוקסינל שצץ אצלנו, אם אני לא טועה ורק מאוחר יותר נראה ברחבי אירופה). ואכן, דוגמא מרתקת מעולם המוזיקה המקומי למישהי שדווקא מקדימה את המאוחר זו הזמרת-יוצרת-מפיקה, נילי אוחיון. ובשבילכם, אונילי.

הו נילי, הצלילים שפרקת אתמול על הבמה בגאון, כמו דיווה פוסט קברטית, הם הניצנים הנשמעים בארץ. בחוצלארץ זה סיפור אחר לגמרי, יש בשפע: Mgmt (שיבואו בסוף הקיץ להופעה אחת בגני התערוכה), La Roux, Passion Pit והיד עוד נטויה. באולפן הביתי שלה, מהנדסת אונילי את סאב הז'אנר האקלקטי: אלקטרו-פופ-רוק והיפ הופ, נכון להיום. איזה כיף שהיא משלנו.

אונילי מאובזרת כיאות. כמו שהיא משחקת בקולה שסומפל בחלקו, היא גם שיחקה על הבמה עם כל מיני צעצועים מוזיקליים, סקרטצ'ים ואפקטים, פעמונים ומקצבים של טמבורין. זה פשוט נשמע כל כך טוב! זה מבעבע ומפעפע ויחד עם זאת בועט. היא כל כולה שם, חדורת כריזמה מתפרצת, נותנת שואו אופטימי ונלהב ומנקזת אליה את כל תשומת הלב.

עצם היותה חלוצה בסצנת המוזיקה המקומית, מסבירה יפה את הסיבה לקרחות הפעורות במעטפת הקהל. הקהל של אונילי יודע משהו שאחרים עדיין לא יודעים, הוא שותף לכתב סתרים. דבר שמעצים את האינטימיות שגם ככה קיימת בינו לבינה.

אחרי ההופעה - מין שלב כזה שבו כבר ממש לא משנה מה השעה עכשיו - נותר בי רעב לעוד גרוב. לעומת זאת, שותפתי לאירוע (ולדירה) חשה רעב מהסוג הרגיל והציעה שניפול על איזה שני משולשי פיצה בדרך חזרה הביתה. בסוף התגלגלנו טו רוק עם רול של סושי. "לסושי", אמרה לי חברה טובה פעם, "יש קיבה נפרדת - תמיד יבוא טוב, גם כשלא ממש רעבים". צודקת, גם לסאונד של אונילי יש קיבה נפרדת, כי בדיוק כמו הסושי; הוא נע, הוא צבעוני ומתגלגל משמחה. הוא יכול לצרוב אותך מחריפות ואז לפתוח את כל קני הנשימה. אה, ויש לזה טעם של עוד! פלא שנשארתי רעבה?

התמונות נלקחו מעמוד המיספייס. צילום תוכן: Adir Darmon

טור זה פורסם באתר NRGמעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב- NRGמעריב

תגובות

  • STndnNCzBMmjUC

    9lCNCK <a href="http://imdajhqddijq.com/">imdajhqddijq</a>, [url=http://ghdstmtmzkhj.com/]ghdstmtmzkhj[/url], [link=http://wbzfrrqxhhsb.com/]wbzfrrqxhhsb[/link], http://hcewjltvonzk.com/

    aiqgqwp, 31-01-2011 13:04