מגזין

In the Jungel

הליין "פאניקה" פועל למעלה מחמש שנים בתל אביב. נועה ברודצקי מספרת על הפעילים ועל הקהל ומבקשת כמה הצעות לאיפור

מאת נועה ברודצקי. 03-03-2009

תגיות: פאניקה

In the Jungel

אחת ההודעות הכי משמחות שקיבלתי ביום חמישי, בשבוע שעבר הייתה דחייתה של הגשת מבחן בית בשבוע ימים. שמחתי לא נבעה מאיזו תחושת אחריות בוערת, משום שברור לי שבעוד כשבוע אהיה בדיוק באותו מצב של "מחר אתחיל את זה". שמחתי (המתפרצת בצעקות נלוות יש לציין) נבעה אך ורק מהעבודה שכעת אוכל להתייצב בליין המהולל "פאניקה", ללא שום עכבות או מעצורים ולפזז על הרחבה עד שהבוקר יעלה ונשמתי תצא.

 

את הליין הכרתי לראשונה לפני כשנה וחצי, למרות שהוא קיים כבר חמש שנים על גלגוליו השונים. הכול התחיל מרביעייה, קבוצה של אומנים-די ג'ייז-חברים שהקימו את מסיבת ה"טראש" הראשונה במועדון ה"צפה". הרעיון של ערב אלקטרו לקהל מולטי סקסואלי בזמנו היה רעיון אוונגרדי מחתרתי למדי, והאמת בינינו, גם היום הוא כזה. ליין הטראש המשיך לתפקד זמן מה ב"צפה" ולאחר סגירת המקום ב-2004 נולד הליין ה"אלקטרופאניקה", או כפי שאנו מכירים אותו היום - "פאניקה".

הליין מתקיים אחת לחודש-חודשיים (שזה יותר מדי זמן לחכות ובדיוק הזמן בשביל ליצור געגוע וצפייה לרחבה החשוכה מלאת החום הזו) במקומות איזוטרים יחסית לת"א כמו קולנוע זמיר לשעבר, האקספוז (פינגווין), ברזילי, מועדון האפיק, קולנוע מקסים, הבלוק, וגם רייב אחד (שהכותבת פספסה ולכן לא תרחיב עליו במילים).

ביום שישי האחרון הליין אירע בברזילי החדש, לאחר צפייה ארוכה בסלוני לשעת ש' נורמאלית במונחי הליין (יצאנו מהבית לא לפני אחת וחצי בלילה) נכנסו לרחבה כשתמי ביבירינג על העמדה. לביבירינג התוודעתי כמעט באותו זמן שהתוודעתי לליין אך בנסיבות מוצלחות אחרות, יום הולדת 12 של "קול הקמפוס". באותו ערב לא ידעתי דבר וחצי דבר עליה וכשהיא עלתה לתקלט הרגשתי איך כל צליל וצליל, מיקסוס ומיקסוס זורמים בתוכי וגרומים לי לקפץ לסאונד הזה שאני לא מכירה - אלקטרוני. כך בעצם ביבירינג זכתה לכינוי שדבק בה אצלנו עד היום "זו שיודעת מה היא עושה". תמי בימים אילו מתקלטת בליינים שונים ומגוונים, משדרת ב"קול הקמפוס" את תוכנית האלקטרו "פיוז'ן". בעריכתה היא מקפידה על שני דגשים: קטעי אלקטרו חדשים, ונשים יוצרות .

אחריה המשיך רן שני שבתחילת העשור תיקלט במועדונים גדולים כמו TLV ושות', וב-2003 החליט שהמידות של הארץ קטנות עליו ועבר ללונדון. בלונדון, הוא לא נח על זרי דפנה והתפתח גם שם. לדוגמא הוציא את הסינגלCool Like That ואת ה E.P Sunshine שהתקבל בזורעות חמות באירופה הקרה. הוא לא שכח את שורשיו וחזר אלינו (לפני הצלחה עתידית נוספת בחו"ל, בוודאי) ובין היתר חמישה מקטעיו נכנסו לסרט ה"בועה".

את חלל האלקטרו סגר צח זימרוני, שנולד, גודל, שורד ואוכל את תל אביב בלי מלח, ואם אלו אינם קורות חיים מספיק מפוארים לדי. ג'יי אחד, הוא מתקלט כבר חמש שנים אלקטרו, אסיד, טכנו וניו ווייב במסגרות שונות. זימרוני למעשה התחיל את דרכו ב"קול הקמפוס" גם כן, לפני כתשע שנים. הוא וטל ארגמן התחילו תוכנית חדשה, שמתמקדת בעיקר בשנות ה-80, עם דגש על הדארק אייטיז. לימים תהפוך תוכנית זו ל-ליין המצליח "1984".

אהבת הנוסטלגיה של הנ"ל בא לידי ביטוי גם בליין ה"פניאקה", ישנו חלל אלטרנטיבי נוסף קבוע בליין, רחבת האייטיז הצדדית, שהייתה מלאה עד אפס מקום לאורך כל הלילה.  הראשונה שעלתה לתקלט היא טל ארגמן אחריה המשיך רון רבין. החלל הנוסף היה בעצם רחבה שמכוסה במעין אוהל סיירות צבעוני מעל ראשינו (שהגן מהסופה שהתרחשה בחוץ) וריצפה רטובה מתחת לרגלינו (שלא הפריעה לסופה שהתרחשה בפנים). למען גילויי הנאות - אני כמייצגת את עצמי בלבד לא מתחברת לכל הטירוף שנעשה סביב סגנון מוזיקה זה, כפרה על מדונה, אבל גם אותה אני מעדיפה כפופית עכשווית ולא אייטיז עם בלונד מוגזם וגבות שחורות עבות, לכן נוכחותי בחדר הייתה מועטה יחסית ורשמיי הם בעיקר  על האלקטרו של ה"פאניקה".

"פאניקה" עושה מה שאף ליין אחר לא עושה - מקרב ללבות ושובר חומות, פשוטו כמשמעו. בדיוק כמו סוף הסרט "האקדח מת מצחוק" שבו הרע מתחבק עם הטוב, הפלסטינאי מתחבק עם הישראלי והכלב מתחבק עם הדוור. הליין גרם לסטרייט לחבק את הגיי, לגיי לחבק את הלסבית וכמובן אם הוא יכול גם את הגיי החתיך ללא החולצה שמימנו, ואם אפשר משמאלו. אבל זה שמשמאלו עסוק לרקוד עם הדו שעסוקה בלבחון את עצמה שבכלל הפסיקה לרקוד בשביל להתקרב לבמה לראות את מופעה הדראג קווין שעולה עוד שנייה וחצי. ומישהו מוכן להסביר לי איך הן כאלה כוסיות במופעים האלה?! איך אפשר להשיג בטן חטובה שכזו ורגליים רזות וארוכות שכאלו? ואם מישהו מכל פרפור מורי הדראג קורא אותי ברגעים אילו ממש, שמע את זעקתי - אשמח לשיעורים פרטיים באיפור הולם לעיניי ואם אפשר קורס מזורז בלבישת גרביון מחטב ללא יצירת רכבות.

לאחר הופעת הדראג הקצרה חלל החדר חזר להיות אלקטרו פאניקה ואצלי התנגן בראש לאורך כל הלילה In the Jungel, אבל הפעם בניגוד למסיבות אחרות בהן הג'ונגל התל אביבי מגעיל אותי, כאן הייתה אווירה של ג'ונגל טבעי, לא מאיים ולא זול, פשוט מאוד חגיגה מולטיסקסואלית מחתרתית של אנשים עם פתיחות מחשבתית. כל אחד עושה "מה טוב לו" וכל אחד נהנה כשהשני נהנה. כי בסך הכול בעיר הרווקים והרווקות, הצעירים והצעירות, ההפרדה הזו בין כל הסוגים והמינים לפעמים מאולצת מדי אחרי הכול Why can't we all get along?

צילום: רובי ליבוביץ'

תגובות