מגזין

אורח מאמריקה

"האורח" הוא סרט אנושי ומשוחק להפליא, שמנסה (ומצליח) לבקר מדיניות שלמה שהורסת את חייהם של מי שחולם להיות חלק מהחלום האמריקני. לארה וולמן מזמינה אתכם להתארח

מאת לארה וולמן. 27-02-2009
אורח מאמריקה

מאת: לארה וולמן

דמיינו את המרצה הכי קודר שלכם. דמיינו אותו מיושן. דמיינו אותו בבגדי הגברים המחויטים מהאייטיז (כן, חליפות טוויד בחום עכבר) ומשקפיים רבועים גדולי מסגרת. עור פנים נורא, רעמה של משהו שמתחזה לשיער. עכשיו תארו לכם אותו עם תואר הדוקטור והמכובדות הנלווית מתופף על תוף אפריקני עצום בסאבוויי, כשהוא מנענע את ראשו וגופו כאחוז טראנס. נשמע סוריאליסטי? נשמע מבהיל לדמיין כך את המרצה שלכם ל?X (בכל זאת אני צריכה את הציונים כדי לסיים את התואר).

המחזה הזה הוא הסצנה שסוגרת את הסרט המצוין "האורח" (שלשם שינוי תורגם כיאות מ-The Visitor). אולי הסצנה נשמעת מופרכת, אולם מדובר בתמונת סיום מרגשת החותמת בקצת תקווה, סרט ריאליסטי עם אמירה קשוחה שמגיע, באופן מפתיע, מבית היוצר של ארצות הברית של אמריקה.

סיפורו של הסרט, שכתב וביים תומאס מקארת'י, עוקב אחרי השתנות חייו של וולטר (ריצ'ארד ג'נקינס), מרצה בגיל העמידה ואלמן מקונטיקט, שאינו מוצא עוד עניין בעבודתו. חייו הם אוסף של העמדות פנים המתוכננות היטב להסתיר את היעדר החשק והתאווה לחיים שאבדו לו. כאשר מטילים עליו לנסוע להציג מאמר בכנס בניו יורק, הוא נוסע בלית ברירה, ומגלה שזוג צעיר של מהגרים חי בדירתו, לאחר שרומו בחוזה שכירות פיקטיבי. מתוך שעמום, הוא מאפשר לזוג טארק, מהגר סורי (האז סלימאן) ובת זוגו הסנגלית זיינב (דנאי ג'קסאי גורירה), להישאר עימו בדירה עד שיימצאו להם פתרון דיור חלופי. בתמורה על נדיבותו, טארק מתחיל ללמד את וולטר לנגן על תופים אפריקנים, דבר שכל כך מנוגד לאופיו המסוגר והשמרני. וולטר מתאמן וחש כי הוא מקבל מעט מן החיות שלו חזרה דרך הנגינה והשחרור שהיא מציעה. צעד אחר צעד, במלאכת מחשבת של משחק ובימוי אנו נחשפים לשינוי המתחולל בו, מחי-מת לנפש חיה ובועטת. מאורח בחייו לאזרח של החיים.

בדרכם מנגינה משותפת בפארק מול קהל, טארק נעצר ומובל למעצר בהיותו מהגר לא חוקי. המעצר משנה את כללי המשחק ווולטר מנסה לסייע לו במציאת עורך דין ומבקר אותו בתא המעצר מדי יום, תוך שהוא מותיר את חייו הקודמים מאחור. אימו של טארק, מונה, מהגרת בלתי חוקית אף היא, שמודאגת מכך שבנה לא יצר עימה קשר מופיעה בביתו של וולטר, ונרקם ביניהם סיפור ידידות טעון מתח מיני.

בסיומו של דבר טארק מגורש, ומונה שבה בעקבותיו לסוריה תוך שהיא נאלצת לנטוש את החלום האמריקני שהיווה לה בית משך שנים רבות. וולטר, שכשל בלסייע לטארק מוצא את עצמו הולך אל המקום שטארק אמר שהכי רוצה לנגן בו, אך מעולם לא העיז- הסאבוויי. שם בין שאון הרכבות, הוא פורק את התוף מהנרתיק הצבעוני הרקום, ומניח לאצבעותיו הנוקשות, המסוקסות לתופף את כל זעמו לאוזנינו.

זהו סרט אנושי מחד גיסא, המספר את סיפורו של האדם שלא נכנע לבינוניות, שבוחר לחיות. ריצ'ארד ג'נקינס משחק את וולטר באמינות ורגישות יוצאת דופן, והדמות משתנה מן הקצה אל הקצה, בלי ליפול אל תהום ההקצנה והקיטש. זהו סרט על אחרות שיכולה למצוא לה מקום משלה בעולם. מאידך גיסא, מדובר בסרט עם כוונה לטפל בנושא רחב מזווית ראייה ביקורתית: מדיניות ההגירה לארה"ב, הנחשבת בעיני רבים לארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. המדיניות של חסימת הדלתות מוצגת כהחמצה של חומר אנושי משובח וכאטימות לב של המדינה ורשויותיה. הביקורת על המעצמה הגדולה בעולם ניכרת בעיצוב הרחובות הפחות זוהרים של אמריקה, בהסמכת סמלי ארה"ב לאירועים קשים בהם נחשפת הצביעות של אמריקה וביחסה האתנוצנטרי, המתנשא כלפיי האחר.

זהו כתב אישום טעון כלפיי הביורוקרטיה המפילה את האנשים בין הכיסאות. זוהי קריאה לאזרחי ארצות הברית המודעים להתעורר נוכח מה שמוסדותיהם מעוללים בחסות המנדט שניתן להם. זוהי קריאה אחרונה בהחלט להפסיק להיות אורחים, ולגלות אזרחות טובה. לפתוח דלת לאחר, להלין אותו, ללמוד ממנו נגינה פרועה בתוף אפריקני שישחרר את העמים המרוכזים בעצמם משאננותם המסוכנת והמנוונת.

תגובות

  • כתוב היטב

    ביקורת כתובה היטב הנוגעת בקפידה הן בתכנים והן בהקשרים של הסרט. בהחלט אלך לראותו.

    תמיר, 27-02-2009 23:34

  • נשמע מעניין

    ניתוח מעניין ויפה, בעיקר שתי הפיסקאות האחרונות והפתיחה שמכניסה אותך הישר ללב העניינים. כבר בא לי לראות את הסרט ולנגן על תופים (:

    נגה , 28-02-2009 02:33

  • כתיבה מצוינת

    כצפוי...:)

    גבי:), 01-03-2009 00:27

  • למה למה?

    למה לגלות את כל הסרט?

    שחר, 01-03-2009 09:26

  • תודה על הספויילר

    אדם, 03-03-2009 16:10

  • חוץ מהספויילר המטורף... כתוב טוב.

    מזל שכבר ראיתי את הסרט, אז אני לא מתעצבן.

    בנצי העילג, 05-03-2009 14:30