מגזין

ויקטוריה סיקרטס

צועקת ולוחשת, בולעת הברות, יורקת ומפרקת את האותיות אחת - אחת. יוסי חלילי חזר מהופעתה של ויקטוריה חנה

מאת יוסי חלילי. 23-02-2009

תגיות: ויקטוריה חנה

ויקטוריה סיקרטס

"מי?", זו התגובה שקיבלתי בשבוע האחרון מהחבר'ה שלי, כשסיפרתי בהתלהבות שאני הולך להופעה של ויקטוריה חנה. לצערי, בניגוד לשמות שמצלצלים קצת מוזר וזוכים ליותר חשיפה בימינו, כמו שיפרה, דיוה או נינט, השם ויקטוריה מתקשר לכל היותר עם שם המותג שבכותרת. אז נכון, אפשרי מצדכם להניח שהחברים שלי לא ממש מעודכנים, ולא בדיוק שוחרי תרבות ואפילו קצת מפוקפקים (בכמה מקרים זו תהיה הנחה סבירה בהחלט), אבל הם ממש לא לבד בעניין הזה. גם כשהצעתי ל-ס', סטודנטית לתקשורת שממש לא עונה על ההגדרות הנ"ל להתלוות אלי, נתקלתי באותה תגובה.

מסתבר שהמבצעת האדירה הזו עדיין לא זכתה לחשיפה הראויה כאן בארץ, למרות שכבר הטביעה את חותמה על פני מספר לא מבוטל של מקומות ברחבי הגלובוס, וזה ממש לא בסדר. אז כדי לעשות קצת סדר, וכחלק מהניסיון לתקן את המצב, מצאתי את עצמי בחמישי האחרון בלבונטין (יחד עם ס' שהתרצתה בסוף), במה שהתברר כאחד מהמסעות המוסיקליים המופלאים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.

היא נולדה באחת השכונות הדתיות של ירושלים, בת לרב ספרדי חרדי. פגם דיבור מולד היה מה שהוביל אותה לחקור את גבולות הצליל וההגייה ופיתח אצלה את הרצון לשחק ולשיר. כשבגרה עזבה את בית הוריה ואימצה לעצמה שם במה שהורכב משמות שתי סבתותיה. לאחר שפיתחה את הקול אצל מורים בהודו, ספרד ואפילו באוקראינה, החלה להופיע בפסטיבלים ברחבי העולם. בין היתר, היא שרה מול הדלאי לאמה והופיעה במקומות שונים באוסטרליה, מזרח אירופה וארה"ב (שם שיתפה פעולה עם חברים ישראלים שלימים יקראו "בלקן ביט בוקס" ויארחו אותה בקטע שיגרום לי לחקור מי זו בעלת הקול הכובש הזה).

אבל עכשיו ויקטוריה כאן בתל-אביב, עולה לבמה בשמלת וינטג' אדומה עם קישוטים שחורים ושיער אסוף, מלווה בנגנים שלה (נורי יעקבי, ירדן ארז, דניאל פיינגולד וגיורי פוליטי). בבאת אחת מתעמעמת התאורה והרחשים בקהל נעלמים. צליל כינור בודד חותך את הדממה ונותן את האות לתחילתו של הקסם. כשהיא פותחת את הפה, אני מבין שעומד לקרות כאן משהו אחר. הקול המדהים שלה לא מותיר ברירה אלא להתמסר, כשהוא עולה ויורד, לופת ומרפה, משתולל במערבולת יחד עם צלילי הכינור המלווים אותו.

נדמה שהחלל האינטימי והתת-קרקעי בלבונטין משמש תפאורה מושלמת להתרחשות והמילים שלקוחות מתוך "שיר השירים" מהדהדות וחודרות אל תוך הראש ואל תוך הלב. היא מסיימת בחיוך נבוך משהו לקול מחיאות הכפיים וממשיכה אל העבר, לעוד קטע עברי קדום. כך היא נעה בין טקסטים מלפני אלפי שנים - זה מספר הזוהר, וזו תפילה שחיבר אברהם אבינו, והנה פיוט של רבי שמעון בר יוחאי - ומצמידה להם לחנים עכשוויים כובשים. עברית, ערבית, אנגלית, ארמית ואפילו פרסית מתגלגלות על הלשון של ויקטוריה, שמחזירה אותי אחורה, לבית הכנסת הישן של סבא.

רגע היא צועקת ואז לוחשת, בולעת הברות ויורקת, מפרקת את האותיות אחת-אחת, בשורוק, בסגול, בחיריק. אני מלווה אותה בבטן, מנסה להתחקות אחר התנועות, מחכה להשתנקות שלא מגיעה. מצוידת במנעד קולי פנומנאלי, היא שולטת בגוונים ובהברות כמו היו כדור ברגליים של ליאו מסי או רונאלדיניו. בין לבין היא מוסיפה קטעי קישור תיאטרליים משהו, שממחישים את הקשר העמוק שפיתחה לשפה, לאותיות ולפה כדבר בורא. הסגנון המוסיקלי מגוון ומעורבב ונע בין פולק יהודי, מוסיקה הודית, מוסיקה קלאסית, ראפ ואפילו ביטים אלקטרוניים ושאר ירקות, או יותר נכון פירות, או יותר נכון תפוחים. אבל בכדי להבין על מה אני מדבר ללא הספוילר, תצטרכו ללכת ולראות בעצמכם.

את המסע שלה מסיימת ויקטוריה בקטע שפתח את המופע, רק שהפעם הוא מקבל נופך רועש וקופצני יותר, כאילו ביקשה להעיר את השומעים מחלום הפנטזיה שאליו יצאו רק לפני שעה קלה ולהחזיר אותם למציאות. "קום, קום", שמעתי קול נשי קורא לי מבעד לקולות התפילה וריחות בישולי ארוחת החג. "אני קם, אמא" כמעט ולחשתי כשפתחתי עיניים אל מול עיניה המשתאות של ס', שבסך הכול ניסתה לדרבן אותי לקום ולצאת משורת הכיסאות הצפופה בלבונטין, הרבה אחרי ההדרן האחרון. ורק אז, אחרי כל הניסיונות להגדיר לעצמי את ההופעה של ויקטוריה חנה, הבנתי שההגדרה הכי טובה היא פשוט ויקטוריה חנה. ופתאום זה נראה היה לי כל כך נפלא, שהיא עזבה את הבית ועברה את כל המסע הזה, ולקחה אותי יחד איתה חזרה הביתה, אפילו אם רק לשעה אחת קסומה.

ויקטוריה חנה הופיעה בחמישי, 19/2, בלבונטין 7, תל אביב.

טור זה פורסם באתר - NRGמעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב-NRGמעריב

תגובות

  • מתי יש עוד הופעה?

    אורית, 23-02-2009 20:06

  • איזה יופי של טור יא חלילי

    ו י ק ט ו ר י ה... מעורר סקרנות...

    poppy seed, 03-03-2009 22:57