מגזין

שמחת הפרטים הקטנים

סריקה מלמעלה או מבט מעמיק? קוויקי או מעשה אהבה חושני? מבחוץ או מבפנים? סער גמזו מחפש עומק

מאת סער גמזו. 11-02-2009
שמחת הפרטים הקטנים

בשבוע שעבר קראתי בבלוג הנפלא של בועז כהן טור עגום במיוחד על מצבה של המוזיקה ועל הזילות במעמדה עם השנים. הכתיבה שלו הייתה, כרגיל, מעוררת השראה וגם כמה שאלות. הגדולה שבהן הייתה - מה קורה לסף הריגוש שלנו?

כהן כותב שהוא חש שמוזיקה כבר לא כל כך משמעותית לבני הדור הצעיר. היא רק ריגוש זמני שיוחלף בקלות בלתי נסבלת כשיגיע הריגוש החדש. המוזיקה לא באמת חודרת לעומק, לא נטמעת בנפש המאזין, לא מעוררת שום שינוי או יוצרת ריגוש אמיתי. אני חושב שהמוזיקה היא רק סממן אחד לתופעה רחבה הרבה יותר.

אנחנו מופצצים כל הזמן במידע. הרשת מביאה בקליק אינסוף ריגושים. מוזיקה, חדשות, תכניות טלוויזיה, בלוגים, משחקים, סרטים, פורנו וכל מה שתצליחו לחשוב עליו. קשה מאד לשמור על הריגוש בקצב הזה. קשה לא פחות לעמוד בצד השני ולמצוא משהו שבאמת ירגש. קשה, אבל לא בלתי אפשרי. הרשת מספקת הרבה מהכל. עודפות עצומה של מידע. תוכלו למשל להוריד את הדיסקוגרפיה המלאה של "פינק פלויד" בשעות ספורות אך יידרשו לכם חודשים (במקרה הטוב) כדי לרדת לעומק היצירות, להבין אותן ואת הקונטקסט, ליהנות מהניואנסים הקטנים ולצלול עם המוזיקה. רובנו לא מקדישים את הזמן הזה. אנחנו סורקים מלמעלה, מחפשים את הסנסציה, תרים אחר הריגוש ונעלמים מהר מאד אם לא מוצאים אותו. הזמן קצר והמלאכה מרובה. אין זמן להתענג על ריפ גיטרה או מעבר תופים כי בזמן הזה קורים עוד אלף דברים אחרים שאנחנו מפספסים. באמת?

הפספוס בעיני הוא אחר. בגלל העודפות העצומה של המידע הפרטים הקטנים הופכים ללא משמעותיים. כך למשל אפשר לפספס בקלות אלבום נהדר שנשטף בזרם הבלתי פוסק. אנחנו שבויים באשליית השליטה ובטוחים ששום דבר לא חומק לנו מתחת לרדאר. הבעיה העיקרית היא שרדאר לא מראה תמונה אמיתית ורב מימדית. ברדאר הכל נראה שטוח. נקודה קטנה שמרצדת על מסך גדול. נקודה היא בטח לא מספיק חשובה להתעכב עליה בוודאי לא כשהיא נראית בדיוק כמו זו שחלפה כאן לפניה. בתוך כל זה אנחנו מתפקדים כמפעילי מכ"ם. בוחנים את זרם הנקודות בעיניים טרוטות ומשתדלים, למרות האחידות הנוראה, לשים לב לכולן. לדאוג להיות עם האצבע על הדופק בפוליטיקה, כלכלה, תרבות, רכילות, ספורט וכו'.

גם יצרני התכנים מבינים את הסיפור וצובעים את הנקודות שהם שולחים לרדאר שלנו בצבעים של סנסציות, חשיפות בלעדיות, כותרות מנופחות והמון תמונות צבעוניות. הם רוצים שנתעכב על הנקודות שלהם קצת יותר. שנקדיש להן מהזמן הכל כך יקר שלנו. הם יודעים את הנוסחא. בעידן של דימויים לא חשוב מה נושאת אותה נקודה. חשוב הצבע שלה, העיצוב, המיתוג, האריזה וכמובן - מה אומר עליה גיא פינס? בינתיים כל הנקודות שנראות אפורות מבחוץ הולכות לאיבוד. בהיעדר יחסי ציבור מפלצתיים אף אחד כמעט לא יכיר הרכב רוק חדש ומסקרן או במאי צעיר ומלא אמירה. עטיפה היא הסיפור עצמו.

רק השבוע נתבשרנו כי חברת הכבלים לא תעלה עונה רביעית לסדרת המופת "פרשת השבוע". אז מה אם זו אחת ההזדמנויות היחידות שלנו הצופים לקבל תמונה קשה ופוצעת של המציאות שלנו? אז מה אם הסדרה היא מפגש פסגה של מיטב כשרונות הבמה, הכתיבה והבימוי? לטענת חברת הכבלים הסדרה כבדה מדי, תהומית מדי, קשה מדי - בניגוד לחיים שהם חוויה חיובית מוחלטת, נטולי אירועים שליליים, חגיגה ארוכה של הנאה צרופה ועונג עילאי. תרשו לי לנחש שעל המשבצת של "פרשת השבוע" תתיישב לבטח תכנית זולה יותר, שטוחה יותר, צעירה יותר ורווחית הרבה יותר שנראית מצוין ברדאר. אף אחד לא רוצה לבדוק לעומק מה המחיר החברתי והאישי שכולנו משלמים על החיים כאן בצל המלחמות.

אני לא יודע כמה ניסיון יש לכם מול מסך רדאר, אני יודע שלי אין בכלל. נראה לי משעמם להחריד לשבת מול מסך ולראות שוב ושוב את אותה התמונה. אין כאן שום ריגוש. שום חידוש. בגלל הרצף הנוראי והבלתי פוסק של הנקודות הריגוש שלנו פשוט נעלם. העודפות העצומה שמאפשרת הרשת היא חרב פיפיות. זהו המדיום הכי מתקדם ודמוקרטי אבל גם הכי מאלחש ומרדים. הוא מביא את העולם אלינו אבל מרחיק מאיתנו את הממשי. הוא מציע את הכל אבל חושף כל כך מעט. סוג של סייבר-טיזינג.

עזבו לרגע אחד את מסך הרדאר ושאלו את עצמכם מי המשורר האחרון שריגש אתכם? מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר שצבט לכם בבטן? מה הסרט האחרון שטלטל אתכם גם אחרי שנגמרו הכתוביות? מתי בפעם האחרונה עזבתם לרגע את המרוץ ונתתם לנפש לזרום עם התודעה למקום אחר?

אורח החיים המערבי שלנו מאפשר לנו שליטה מדומה במרחב. אנו יכולים לנוע בחופשיות ממקום למקום ובתוך המרחב הקיברנטי אך לנצח מוגבלים בזמן. לעולם לא נגלה את הכל. לעולם לא נשלוט בכל המידע. לעולם לא נכסה את המרחב כולו. אנחנו צריכים לבחור - חוויות עמוקות ומשמעותיות יותר (אם כי בכמויות קטנות יותר) או רצף ארוך של גירויים קטנים ולא מספקים בעליל. 

התמונות לקוחות מעמוד הפליקר של h.koppdelaney

תגובות

  • אני מסכים איתך

    למרות שאני לא מכיר (לצערי?) את פרשת השבוע. אבל אם אתה אומר, זה בטח טוב. בכל מקרה, אני חושב שסוף סוף הגענו לתקופה שבה צריך לנסות, לפחות לנסות להעביר דרך המוסיקה, מסרים שיגרמו לנוער ובכלל לכולם להתאבד. כי זהו, אין עתיד. לא עם הנוער הזה. הכל בולשיט.

    V, 17-02-2009 01:25