מגזין

היום בו המוסיקה מתה

לפני חמישים שנה המוסיקה מתה. כך טען דון מקלין, כשחיבר ושר את American Pie. גיל מטוס מתלווה אל מקלין במסעו אל אמריקה שבורה ומתמוטטת של שנות ה-60

מאת גיל מטוס. 04-02-2009

תגיות: American Pie, Bob Dylan, Beatles, John Lennon, Janis Joplin, Don Mclean, Rolling stones, Buddy Holly

היום בו המוסיקה מתה

 

כשנשאל דון מקלין לגבי משמעותו של השיר American Pie הוא השיב בחצי חיוך שמבחינתו משמעותו היא שלא יצטרך לעבוד יותר במשך חייו. מאוחר יותר, השיב ברצינות שהשיר מספר על שינוי מהותי שהתחולל בחברה האמריקנית דאז - משהו בחוויה האמריקנית שהיה ונעלם. השיר ראה אור בסוף שנת 1971, טיפס מהר מאד לראש המצעדים ומכר מיליוני עותקים. העובדה שמדובר היה בשיר שאורכו 8:30 דקות לא מנעה ממנו להגיע לשם ואף לא הרתיעה את תחנות הרדיו, שהפכו אותו ללהיט.

משתנה עיקרי המסביר את עוצמתו של השיר ואת הצלחתו הוא הטקסט שלו, אשר במשך שנים רבות העסיק מעריצים רבים שניסו לפענח את הסיפור ואת המטפורות הרבות שהציג במסגרתו מקלין. פרשנויות רבות נכתבו עליו, חלקן הציגו ניתוחים מעמיקים שהציעו הסבר לכל שורה ושורה, בעוד אחרות הציגו ניתוח כללי יותר. המשותפת לכולם הייתה הסכמה אחת לגבי משמעותו הרחבה:  American Pie היה שיר נוסטלגי לאמריקה של שנות ה- 50, אמריקה התמימה, הפשוטה, השמרנית, אמריקה של פאי תפוחים מסורתי ושברולט. אמריקה של אלביס פרסלי ושל רוקנ'רול, אמריקה גאה שבוטחת במנהיגיה, אמריקה שעתידה לאבד את בתוליה.

מקלין מתגעגע בשיר לתקופה הזו, לתקופת נעוריו היפה, ויוצא נגד כמה מהמיתוסים התרבותיים הגדולים שצמחו בעשור של שנות ה- 60 הנחשקות. בוב דילן, ה- Beatles, ה- Rolling Stones, ג'ניס ג'ופלין ופסטיבל וודסטוק מוצגים כמושאי הביקורת העיקריות בשיר, וכאלו שאחראים על דרדורה של התרבות האמריקנית שסטתה מדרך הישר. 

התרסקותו של הרוקנ'רול

כל אחד מהבתים בשיר מסתיים במשפט, "The day the music died" היום שבו מתה המוזיקה. משפט זה מיוחס לתאונת מטוס שהתרחשה ב- 1959. ב- 3 בפברואר של אותה שנה התרסק מטוס קל במדינת איווה שבארה"ב, ובהתרסקות נהרגו שלושת המוזיקאים: באדי הולי, ריצ'י וואלס ("לה במבה") וג'י.פי ריצ'ארדסון, המוכר יותר בכינויו  The Big Bopper. מותם של שלושת הזמרים הגדולים האלה נתפס כאירוע מכונן לשינוי שעתיד לבוא על מוזיקת הרוקנ'רול. עבור מקלין, היום הזה סימל יותר מכל את מותה של המוזיקה.

שני הבתים הראשונים בשיר עוסקים בגעגוע נוסטלגי לרוקנ'רול של שנות ה- 50. מקלין חוזר אל נעוריו כמחלק עיתונים ומספר על העצב הגדול שמילא אותו כששמע על התרסקות המטוס ומות גיבוריו. הוא נזכר בתקופה בה המוזיקה התאפיינה בפשטות וגרמה לו לחייך ויותר מכל לרקוד - לחלוץ את נעליו לצלילי הרוקנ'רול ולפזז על רחבת הריקודים. 

זה יהיה היום בו אמות

הפזמון הוא פרידה מאמריקה הישנה והטובה, והיא נעשית דרך מספר סמלים. מקלין נפרד מהפאי האמריקני שמסמל יותר מכל את המסורת, השגרה והפשטות של אמריקה. הוא נפרד גם מהנערים הטובים ששותים וויסקי אמריקאי. מקלין אף נפרד מאייקון נוסף בהווייה האמריקנית - מכונית השברולט, שמגיעה למזח, אך המזח יבש. זוהי פרפראזה שלו לג'ינגל פרסומת של חברת המכוניות משנות - 50. הפזמון מסתיים בשורה: "This will be the day that I die",  בפרפראזה נוספת, הפעם ללהיט של באדי הולי, That'll Be the Day שמסתיים בשורה המצמררת שמבשרת על מותו: That'll be the day that I die 

כמו אבן מתגלגלת

Oh, and while the king was looking down" "The jester stole his thorny crown

לאחר שני הבתים הראשונים מקלין יורה את חיצי הביקורת אל עבר אבני היסוד של דור וודסטוק. הבית השלישי נפתח במשפט: "Now for ten years wev'e been on our own, And moss grows fat on a rollin ­stone" ביקורת שמופנית כלפי בוב דילן - דובר הדור, הנביא שבגד בפולק. דילן צמח מהפולק האמריקני הטהור של וודי גאת'רי ופיט סיגר - פולק עם ערכים, שמעלה על הנס את הקבוצה - "אנחנו", מוסיקה ששייכת ומייצגת את קולו של ההמון. דילן הואשם בכך שבגד בפולק האקוסטי לטובת הפולק החשמלי והמלוכלך ובכך שהעמיד את האינדיבידואל במרכז יצירתו ולא את החברה.

ב- Like a Rollin' Stone דילן העביר ביקורת על החברה האמריקנית שאיבדה את ערכיה וכעת היא נעה כמו אבן מתגלגלת, לבד, ללא עבר, ללא כיוון וללא דרך חזרה הביתה. מקלין אימץ את אותה הביקורת, אך הפנה אותה בחזרה כלפי דילן (או כפי שכינה אותו בשיר The Jester - "ליצן החצר") שנע בעצמו לעבר ניהיליזם. דילן הואשם בכך שלקח את המוזיקה ששייכת לעם וניכס אותה לעצמו בכך שהוכתר למלך החדש ודחק הצידה את אלביס פרסלי - המלך של הרוק'נרול - שבאותה התקופה איבד מהפופולאריות שלו.  

כשלנון קרא ספר של מרקס

"The marching band refused to yield"

גם ה-Beatles  הואשמו בכך שבגדו בפשטות של הרוקנ'רול. אלבומיהם הראשונים מציגים פופ פשוט וקליט שבהחלט תואם את תפיסת עולמו של מקלין, אולם כידוע, בהמשך דרכם הם התפתחו לכיוונים חדשים ומורכבים יותר, שכוללים בין השאר שירי מחאה שהושפעו מאוד מתורות מרקסיסטיות. מכאן גם השורה: "And while Lennon read a book of Marx, the quartet practiced in the park".  מקלין אף דימה את הצלחתם הבלתי נתפסת של הביטלס ללהקת מארש שסירבה להפסיק לצעוד והשתלטה על המתחם המוסיקלי.

"Helter skelter in a summer swelter"

השיר Helter Skelter נכתב במקור על ידי פול מקארטני ומופיע ב-White Album  של הביטלס. הרוצח צ'ארלס מנסון הושפע מהלהקה וראה בשיר ובאלבום נבואה מפורטת מאד למלחמת גזעים שעתידה לבוא כתוצאה מהמתח בין הלבנים והשחורים בארה"ב. בשנות ה-60 וה-70 מנסון הנהיג קבוצת מעריצים צעירים שכונתה "המשפחה". חבריה האמינו במשנתו של מנסון וחלקם אף מושפעים ממנה עד היום. מנסון אף עמד מאחורי מספר מעשי רצח אלימים במיוחד, כאשר בחלק מזירות הפשע נמצאו כיתובים בדם הקורבנות כמו 'Death to Pigs' ו - 'Helter Sketler',  כיתובים שמראים את הקשר בינו לבין "האלבום הלבן" ומלמדים על העוצמה השלילית הרבה שהייתה למוזיקה של הביטלס.

סקס, סמים ווודסטוק

"Now the half-time air was sweet perfume"

מקלין לא פסח גם על פסטיבל וודסטוק שהתקיים ב- 1969. הוא ראה בו קונצנזוס של דור מסומם אבוד, או ליתר דיוק, דור שאבד בחלל. בכך הוא יצר קישור מעניין לנחיתה הראשונה על הירח שהתרחשה באותה השנה. השפעותיו של אירוע מכונן זה הדהדו היטב בצלילי המוזיקה והשפיעו רבות על הסאונד הפסיכדלי של סוף שנות ה- 60 ועל זרמים ברוק המתקדם, כגון Space Rock שהתפתחו בתחילת שנות ה- 70 ועסקו בחיפוש אחר צלילים חלליים.

מקלין מספר על ציפור שעפה לגובה של שמונה מייל אך התרסקה על הדשא. זוהי מטאפורה ללהקת ה- Byrds  שהתפרסמה בזכות הקאבר המרענן שלה לשירMr. Tambourine  של בוב דילן ב- 1965 ולשיר Turn Turn Turn של פיט סיגר. שנה לאחר מכן, ב- 1966, הם הוציאו את הסינגל Eight Miles High שנחשב לאחד מאבני היסוד של המוסיקה הפסיכדלית.

בהקשר של וודסטוק, מקלין אף מזכיר בשנית את ליצן החצר ששוכב בצידי הכביש. זהו כמובן דילן שנפצע בתאונת האופנוע הקטלנית ב- 1966, תאונה שמנעה ממנו להופיע בפסטיבל ואף היוותה נקודת מפנה חשובה בקריירה שלו.

סימפטיה לשטן

"So come on: jack be nimble, jack be quick! Jack flash sat on a candlestick, Cause fire is the devil's only friend"

הבית החמישי תוקף את אחת מהלהקות הגדולות, המעצבנות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הרוק -  ה-Rolling Stones.  מקלין מתחיל בפרפראזה לשיר Jumping Jack Flash וממשיך אל אחת מן הטרגדיות בהיסטוריה של הלהקה: ב-  1969הרולינג סטונז ארגנו פסטיבל חינם-אין-כסף למעריצים בקליפורניה, יחד עם הלהקות: "גפרסון אירפלין" ו- "הפליינג בוריטו ברדרזס". משיקולים של חוסר תקציב, את הקונצרט אבטחו חברי אגוד האופנוענים,Hell's Angels  שמוזכרים בשורת הביקורת: "No angel born in hell" שילוב של אלכוהול וסמים יצר מתח בין הקהל למאבטחים.

הפעם הראשונה בה המצב התלקח לאלימות של ממש הסתיימה בכמה מהלומות שספג סולן ג'פרסון איירפליין. אך כשהסטונס עלו לבמה העניינים הפכו למתוחים יותר ויותר, וזמן קצר לאחר שהלהקה ניגנה את Sympathy for the Devil , האלימות באזור הגיעה לשיאה כאשר מעריץ אפרו-אמריקני בן 18 נרצח.

זו הייתה הפעם האחרונה שהלהקה ניגנה את השיר "סימפטיה לשטן" בעשור שלאחר מכן, אם כי תמיד אפשר לומר שזהו רק עשור אחד מיני רבים ומתוך קריירה אינסופית של הסטונס. ההופעה והמקרה תועדו בסרט Gimme Shelter  שיצא כשנה לאחר האירוע. עבור מקלין, מדובר היה באירוע מכונן נוסף שלימד על סוף עידן התמימות, על כוחה הרב של המוזיקה ועל התוצאות ההרסניות שלה.

הנערה הנצחית ששרה את הבלוז

"The father, son, and the holy ghost, They caught the last train for the coast"

בבית השישי והאחרון בשיר, מקלין מאט את הקצב ומספר על הנערה ששרה את הבלוז - הלא היא ג'ניס ג'ופלין. ג'ופלין היוותה נקודת אור עבור נשים רבות, בכך שהוכיחה לאמריקה שגם הילדה הדחויה מהפרברים של טקסס, כזו שנועדה לחיות את החיים האמריקנים הבנאליים והמסורתיים, הצליחה להיות כוכבת רוק ולשחק אותה בקליפורניה. מותה של ג'ופלין בגיל 27 הפך אותה אמנם לאחד מהמיתוסים החזקים של שנות ה- 60, אך יחד עם זאת ניתן לראותו גם כניפוץ של אותו החלום בדיוק.

סופה של ג'ופלין ביטא את את חטא ההיבריס שלה. היא שיחקה את תפקיד הילדה המורדת, כשלמעשה לא הצליחה להתמודד עם הסתירה הזו. השבריריות האמיתית שבה רק התעצמה עד שהביאה למותה, יש שיאמרו הבלתי נמנע. 

קוים וכוכבים

אין ספק ש-American Pie  מציג נקודת מבט אחרת, פחות אטרקטיבית ופחות ורודה על שנות ה-60 האמריקאיות בכך שהוא תוקף את המיתוסים הגדולים של דור ילדי הפרחים ואת הקונצנזוס שרווח באותן שנים פרועות. הויכוח האם דון מקלין צדק או טעה בניתוחו הוא תפל ואינו רלוונטי; מה שמעניין ללמוד מהטקסט הזה הוא שהגישה השמרנית לעולם אינה דועכת, ובכל דור ודור תשמענה זעקות רומנטיות ונוסטלגיות כלפי הזמנים הטובים שהיו ואינם.

עבור מקלין המוסיקה מתה בדיוק לפני 50 שנה, עבור מבוגרים ממנו היא מתה עוד הרבה לפני, ועבור אחרים היא מתה ממש לאחר התקופה אותה הוא מבקר. עבור רבים היא מתה כשהצורבים הביתיים ותוכנות שיתוף הקבצים הפכו לנורמה, ועבור אחרים זו התקופה שדווקא בה היא פורחת ומלבלבת כפי שמעולם לא פרחה.

האם המוזיקה מתה כששווקה בדור השלישי או שמא הלכה לעולמה עם תוכניות ריאליטי שיוצרות כוכבים בפס יצור? כנראה שגם במקרה זה, הכול חוזר אל שאלת הגבולות: היכן עובר הקו? והתשובה היא: כל אחד מאיתנו מותח אותו במקום אחר. תמיד יהיו אלה שיספידו את התרבות בכלל ואת המוזיקה בפרט, וחוץ מזה, הספדה היא עסק רווחי גם אם אין לך פינגווין. תראו את מקלין, הוא יכול לשבת עם כוסית וויסקי ופאי תפוחים ולהאזין לבאדי הולי כל היום, כי הוא כבר לא צריך לקום יותר לעבודה.

האזינו לספיישל "אמריקן פאי" ב"שאמאל" עם גיל מטוס

תגובות

  • תענוג של כתבה

    יעקב, 04-02-2009 15:28

  • תודה

    מגיל 12 ככה הבטחתי לעצמי שאני אלך ואבדוק מה עומד מאחורי השיר הזה ופשוט עשית לי את כל העבודה בצורה מסקרנת, מעניינת, מאלפת. תודה לך על כתבה מדהימה.

    חאתול, 04-02-2009 23:32

  • אחלה כתבה

    אבל אי אפשר לא לציין שכמובן שהוא טועה :)

    kraz11, 05-02-2009 00:53

  • ניתוח פנטסטי ומרתק

    תודה רבה גיל!

    JerusalemFunkFactory, 25-02-2009 20:10

  • כתבה מצויינת

    כבר מעל שנה שאני אומרת לעצמי שאני חייבת לדעת מה עומד מאחורי כל בית בשיר הארוך הזה, הכתבה הזו סיפקה לי מידע מצוין.

    יסמין, 01-11-2009 22:40

  • כנ"ל -בכל יום לומדים משהו חדש

    קראתי כשהשיר התנגן ברקע-קצת עצוב אם כי היה מרתק

    מיצי , 04-02-2011 21:19