מגזין

מנקה את הארון

מוריסי עם אלבום חדש. האמנם? לא חדש ולא נעלי לכה עם שפיץ. סער גמזו מתאכזב

מאת סער גמזו. 01-02-2009

תגיות: אלבומים, Morrissey

מנקה את הארון

ממש קשה לבקר מישהו שאוהבים. גם אם זו ביקורת בונה. גם אם היא מלאה בכוונות טובות. פשוט קשה למצוא את המילים שיעבירו את המסר נכון. לעיתים קרובות פשוט נמנעים אבל יש כמה מקרים שפשוט חייבים. לא מרוע - מתוך אהבה.

את מוריסי הכרתי בבית ספר יסודי וכמעט מייד התאהבתי. מי שחווה את השוליים החברתיים של גיל הילדות והתייסר בנושאי זהות ושייכות מגיל צעיר חייב להתאהב בבחור. הוא האנטי-גיבור המושלם של הדחויים. נסיכם של החריגים והמוקצים. הייאוש שלו הוא שנותן להם תקווה. המילים הקודרות וסיפורי הבדידות מזכירים להם שהם לא לבד. שמותר לחשוב, להתנהג ובעיקר להגיד אחרת מכולם. גם אחרי הפרידה הזוועתית מג'וני מאר והפירוק הסנסציוני של הסמית'ס נשארתי איתו. משהו בדמות של מוריסי תמיד הילך עליי פלאים. משהו שעד עכשיו נטרל את הביקורת.

בקרוב מאד יושק אלבומו התשיעי של מוריסי. Years of refusal הוא נקרא. אחרי כמה האזנות מתחיל להיות ברור למה. כבר שנים שהוא נע באותו הנתיב. שומר על ערפל כבר בנוגע להעדפות המיניות שלו (ובאותו זמן מציג גיי-שיק קיצוני), כותב טקסטים מיוסרים על הניכור החברתי הקיצוני (ובאותו זמן עושה הכל להרחיק עצמו מחברה אנושית), תוקף את התרבות הבריטית (ובאותו זמן מפלרטט עם האפשרות לייצג את הממלכה באירוויזיון) וקונה לעצמו המון מתנגדים (ובאותו זמן גם המון מעריצים).

Years of refusal מעורר אצלי את התחושה שקצת נמאס. למרות שהכתיבה שלו עדיין מושחזת ופוצעת היא מאבדת המון מהכוח שלה. כמה כבר אפשר לשמוע הומו מזדקן ונכה רגשית בוכה על מר גורלו? כמה אפשר לסלוח לו על הקריצות הברורות למצעדי הפזמונים? כמה פעמים אפשר לספר את אותו הסיפור במילים אחרות?

הלחנים המשותפים למוריסי ובאז בורר רחוקים אלפי שנות חושך מיצירות הפאר שהנפיק עם ג'וני מאר. מדי פעם נתקלים במשהו חריג לטובה אבל רוב הזמן האלבום נשמע כמו ניסיון לשחזר את ההצלחה של You Are the Quarry מ- 2004. אין יצירתיות גדולה מדי בעיבודים ומהאזנה להאזנה הקשר בין המוזיקה והטקסטים הופך לרופף לחלוטין. העיבודים של בורר כאילו עדכניים מדי ומציגים את מוריסי והשירה מלאת הפאתוס שלו כתלושים. ההפקה המוקפדת מדי היא משהו שלדעתי אף פעם לא גרם לו להרגיש נוח מדי.

גם הטקסטים לא יוצאים לגלות מחוזות חדשים. הם ממשיכים לנוע סביב "אני כזה מסכן וצודק ואתם כאלה לא, מה אני אעשה עם כל מטען האהבה שבוער בי?". האמת? לא נראה לי שמדובר במטען של אהבה וגם אם כן הוא בטח לא כזה גדול. חאלס לטרחן שוב ושוב על העליבות שבחייך. זה כבר לא אמין. נסה להביא משהו חדש. משהו בוגר יותר ובשל יותר. משהו שיפנה לאותם דחויים חברתית שיחד איתך התבגרו, השתנו ומצאו את הנישה שלהם בחברה ובחיים בכלל. משהו שיראה את המרחק העצום שעברת מאז תחילת ימי "הסמיתס" ועד היום. מי שמכיר את הכתיבה הגאונית של מוריסי יודע שהבאר רחוקה מלהתייבש. הוא עדיין מלא חדות, שנינות ושליטה מילולית מעוררת הערצה. השפה של מוריסי חכמה מדי בשביל להתבזבז על אלבום בינוני כזה. אלבום שלא מצליח לשגר אפילו שיר אחד לעומק הבטן.

יש גם כמה נקודות טובות. קריסטין יאנג תורמת קולות רקע אלוהיים לפתיחה של That's How People Grow Up, ההשפעה הלטינית של המגורים ב-L.A נכנסו בדמות חצוצרות מקסיקניות ל- When I Last Spoke to Carol, הכתיבה המעולה שלו שבולטת בעיקר ב- It's Not Your Birthday Anymore ו- I'm OK by Myself וכמובן הקול הנקי והשירה התיאטרלית של מוריסי. אבל זה לא מספיק.

מוריסי צריך אולי להמציא את עצמו מחדש. להיפטר מהדמות המוכרת והנוחה לו כל כך ולחפש מי הוא עכשיו. הלבטים של גיל 50 בטח לא מזכירים את אלה של גיל 20. הוא צריך להפנות את הזרקור למקומות חשוכים יותר אצלו ולהביא אותם לקהל שלו. הוא צריך לשמור טוב שזקנתו הנינוחה לא תבייש את נעוריו המפוארים. עד שהוא יעשה את זה אני אמשיך לחזור ל-Viva Hate ו- Strangeways Here We Come.

תגובות

  • גמזו, עזוב את האלבום ובוא תראה את מוריסי בעירום

    כמעט http://www.pitchforkmedia.com/article/news/148821-morrissey-naked-nsfw

    עידית, 01-02-2009 16:27

  • גמזו

    הכתבה ה ר ב ה יותר מעניינת מהאלבום עצמו. :)

    אודיני, 03-02-2009 15:10

  • רשמתי

    תודה על ההערות הבונות. רשמתי הכול בפנקס הקטן. מוריסי.

    מוריסי, 18-02-2009 00:18