מגזין

צייד בחדר כושר

חן הרלב התאמן בחדר כושר ומצא את עצמו מתעמת עם הסטפר, שלא הפסיק לשאול אותו שאלות מציקות

מאת חן הרלב. 30-01-2009
צייד בחדר כושר

כמו כל בן אנוש שחי במאה העשרים ואחת וחדל לצוד אחר חיות על מנת להתקיים, גם אני מצויד במקום בחץ וקשת במנוי לחדר כושר, זאת בשביל ההרגשה שלא זנחתי את גופי ואת מורשת אבות אבותיי. את היער הפתוח מחליף חלל בנוי היטב שבו המוני אנשים מתאמנים יחדיו בהרמוניה, כמו ברגים משומנים במכונה, זה סרט נע בו כל אחד יודע את תפקידו והכול עובד באופן מושלם מבלי שנאלץ, חלילה, לתקשר אחד עם השני.

אני מתאמן בערך פעם בחודש, תמיד לאחר קבלת חשבון האשראי, כאשר מגיעה התובנה שצריך לנצל את הכסף הנזרק על היער המזויף הזה. כמו בכל יום אימון, אני מגיע אל אותו חלל כאשר האוזניות מחוברות לאוזניי עוד מהעולם שבחוץ, בכדי שחס וחלילה אני לא אצטרך לשמוע מה ה-DJ התורן הכין לי תחת הכשרתו בת השעתיים בווינגייט בשיעור "תקליטנות חדר כושר, או איך החלטתי להחריש את אוזני המתאמן".

אני פותח בחימום ועולה על הסטפר, מבקש מהמדריכה שתכוון את הטלוויזיה ממול על ערוץ דיסקברי. אם כבר מפדל אז לפחות שתהיה איזו חיה שנסה על חייה ממול, שלא יהיה לחינם! כרגיל לפני תחילת הפידול, הסטפר מתחיל לשאול אותי שאלות אישיות.

אני גם משלם בשביל להשתמש בו, הוא גם מקבל את האנרגיה שלו מהפידול שלי בעזרת טכנולוגיית הדינמו אתם יודעים, ועוד יש לו את החוצפה לשאול אותי שאלות. פתאום באס מטראק האווס זול חודר לי לאוזן מבעד לאוזניות, אני חוזר לפוקוס ומוכן לשאלון.

טוב מה אתה רוצה אני שואל את הסטפר? והוא מתחיל לשאול: באיזה סוג מסלול אתה מעוניין? אני חושב קמעה ועונה לו, אני רוצה לרוץ אחר צ'יטה בברזיל על קו החוף כאשר הנוף מצויר מים, דקלים וברזילאיות בחוטיני אדום. אני מחפש את הכפתור למסלול הזה, אך אין בנמצא ובמקום יש מסלולים משעממים כמו: סקי, עמק ואחרים, תגיד לי באנו לאכול גבינה או לפדל?

אני בוחר בעמק וממתין לשאלה הבאה. כמה אתה שוקל? אני רזה, קראו לי בתיכון שיפוד, ביום כיפור אמא שלי בחרדה שאני אתעלף, בצבא נפלתי לתוך תעלה ממשב רוח ואני שוקל אותו הדבר מגיל 17 ובגלל זה אני פה, למה ללחוץ על יבלות.

אני לוחץ 70 וממתין לשאלה הבאה. בן כמה אתה? אהה זה קל, אני לוחץ 25 ומחכה לשאלה הבאה. זיעה גולשת על גופי, קצב פעימות ליבי עולה ואני מרגיש שחם לי. מה קורה לי , עוד לא התחלתי להתאמן וכבר זיעה, מה קורה פה? פתאום זה נופל עליי. אני נזכר שלפני חודש חבורה של 30 אנשים חגגה לי יום הולדת 26. קצת מצחיק שאירוע כזה לא גרם לי להפנים את גילי ואילו גוש פלדה תוצרת סין שמסתכל לי ישר לתוך העיניים, גורם לי להפנים את אותה הגזרה ודורש ממני בתוקף ללחוץ את גילי באדום ובגדול, על ידי כפתוריי חצים מעלה ומטה בשביל שאני ארגיש כל שנה עמוק בבשרי.

אני לוחץ על הכפתור "למעלה" שנה אחר שנה עד הגיעי למספר 26, כשאני מסתכל למספר עמוק בין הספרות. לכאורה גיל לא פשוט אני חושב לעצמי, זה כבר לא מחצית מהעשירון השלישי אלא קפיצת גובה אשר בא אני עובר את רף החציון לכיוון גיל 30 ללא שום רצון, למטה לא מחכה לי מזרון רך ונעים אלא רצפה כואבת שמשאירה סימנים כחולים ואת מדליית "הבוגר" שמחלקים אני ממש לא רוצה לקבל.

למה פסיחת הרף הזה הוא גזירה אני שואל את עצמי? האם בגלל הפחד מהנורמה שבגיל זה אני צריך לקחת על עצמי אחריות ולנווט את ספינת חיי לחוף מבטחים על ידי מגדלור הנורמות שנבנה על ידי אחרים, חוף שבו יש לי עבודה פורמאלית, משעממת ויציבה, אישה אוהבת שלה אני צריך לתת אמונים לעולמיי עולמים וילדים שכנראה יהיו יותר מופרעים ממני כי כך אימי פיללה תמיד כשהמורה התקשרה.

אולי מה שמציק לי זה שאני לא רוצה לנווט את ספינתי לאותו החוף אבל זרם הנורמות, הוריי והסביבה משיט את אותה ספינה אל קצה הנהר שבסופו מפל ואני הפירט העומד מנגד, זורם עם הזרם, לא מתנגד ושם את הרטייה גם על העין השנייה ולא מבחין באור של המגדלור שנבנה אצלי בנשמה. שלא תבינו לא נכון אני רוצה לעבוד ואני רוצה אישה וגם ילדים. אבל אני רוצה לצייר את החוף בצבעים קצת שונים.

אני יורד מהסטפר עמוס ברגשות וחוזר הביתה עובד עצות. אני נזכר שאורלי נציגת המכירות מהמכון כושר החדש שנפתח לידי לא הפסיקה להתקשר. אני מתקשר אליה ואומר לה: "אם יש לך סטפר שלא שואל שאלות ובמכון אצלך יש רק צעירים וצעירות אז אני מגיע לחתום על החוזה אבל שלא תשאלי שאלות מיותרות".

התמונות נלקחו מעמוד הפליקר של Olivier Bareau

תגובות

  • עזוב מנוי לחדר כושר

    קח סיגריה, קפה שחור מתובל בקצת ערק וחווייאג' וככה תרגיש יותר טוב (נפשית, לא פיזית)

    חווייאג', 30-01-2009 23:29

  • אחלה סיפור אחלה תובנות

    נהנתי לקרוא

    גורלי, 31-01-2009 19:06

  • חח אחלה סיפור

    מאוד התחברתי

    kraz11, 04-02-2009 14:07

  • יפה מאוד

    שוב הפתעתה אותי בכישרון שלך זה היה ממש יפה. ונוגע. וזה אוביקטיבי, אוביקטיבי אנחנו לא חברים משהו, לא לא.

    עמית א, 06-09-2009 18:48