מגזין

השפם של רמירז

ניר אביבי הלך להופעתם השנייה של "האחים רמירז" לרגל השקת אלבומם החדש, וחזר עם המון אהבה

מאת ניר אביבי. 25-01-2009

תגיות: האחים רמירז

השפם של רמירז

הלבונטין 7 מזמן לא היה מלא כל כך. כולם חיכו בציפייה גדולה וארוכה (שעתיים שלמות) למשולש נטול הבס שינסר את החלל האפלולי במרתף של בר ההופעות העייף, בדאון טאון תל אביב. הם עלו באיחור לא אופנתי אבל בהתרגשות גדולה כשהם מוכנים לקרב.

עוזי פיינרמן רמריז, היה חמוש בגיטרת הנפח שלו מכף רגל ועד ראש, מוכן ומזומן עם צליל מחוספס ומתכתי יותר מהרגיל. מוכן להרקיד, לשלוט בקהל ולנווט את הקטעים כמו גם את אצבעותיו ששטו להם על הגיטרה כמו גולש רוח מיומן. איתן אפרת, שעשה עבודה נהדרת על התופים והצליח בכישרון אדיר, לאורך כל ההופעה להחזיק את הקצב על הכתפיים שלו. למרות היעדר הבס (המורגש יש לציין) הוא הצליח לתת נפח חיוני ונחוץ שהיה נאבד אלמלא הכישרון הנדיר והרגישות שלו. וכמובן, ספי ציזלינג, שלעין בלתי מזוינת נראה כי עבד הכי פחות מהשלושה במשך כל ההופעה, אבל בכל זאת, הצליח לקשט בחצוצרה כשצריך ולקשקש בתוף המרים כשנחוץ.

זו ההופעה השנייה מתוך שתים שערכו "האחים רמירז" לרגל השקת אלבומם החדש, שעליו דובר כל כך הרבה זמן. לא פעם נשאלתי על ידי לא מעט אנשים אם אוכל להשיג להם את הדמו, והשאלה: "יש לך מושג איפה אני יכול להשיג את הדיסק החדש של האחים רמירז?", כבר הייתה מוכרת ומעייפת מאוד. הם הצליחו לאסוף להם קהל מעריצים גדול יחסית במשך שבע השנים שהם עובדים ביחד. אולי מהסיבה הזאת, של הציפייה הגדולה לאלבום המיוחל במשך כל כך הרבה שנים, ההתרגשות בקהל הייתה גדולה כל כך, כמו יומולדת של חבר אהוב או חתונה של הדוד שהכי אוהבים.

לספי ועוזי הרכבים אחרים ופרוייקטים נוספים ("בום פם", "פאנקשטיין", "קולולוש" ועוד) ואיתן בכלל שהה רוב הזמן בבריסל הרחוקה ושוקד על לימודי עריכת וידאו. אבל זה לא מונע מהם להיות כל כך מדויקים, מתואמים ולראות שהם גם הרבה מעבר לחברה שמנגנים ביחד - הם חברים טובים. המבטים שהם נתנו אחד לשני לאורך כל המופע היו חיוניים: סולו שנכנס בול בזמן, תו שנוגן בדיוק במקום ואלתורים ספונטאניים שהיו נחוצים.

"האחים רמירז" בהופעה הם לא "האחים רמירז" של הדיסק. היה צריך להיות שם בשביל להרגיש ולראות: את האנרגיות, הקהל הרוקד לצלילי הגיטרה של עוזי, התופים והקצב של איתן ו"החיצרוצים" של ספי. זו הייתה הרגשה של קרנבל ושמחה, אבל לא מתוחכמת יתר על המידה. שמחה וריקודים פשוטים בדומה לבר במקסיקו או בדרום ארה"ב. בו הקצב פשוט גורם לך להניע את הישבן לצלילי הבירה הנשפכת כמו מים מעל לשולחנות העץ המעופשים.

חבירתו של אלרן דקל ("פאנקנשטיין") לשלישיה באמצע ההופעה הייתה נחוצה מאוד ואף מתבקשת. הרי ברור שהיה צריך משהו או מישהו שישלים את התענוג. דקל נכנס כשהקהל היה קצת מותש מהחספוס המכוון של האחים. הוא התחיל לשיר והכניס קצת רוך בשלישיה הכאסחיסטית. שירי נשמה קלאסיים זה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי המסע המפרך והמשובח שהעבירו אותנו השלושה. דקל היה בדיוק במקום ונראה שיש אהבה גדולה בינו לבין האחים. בכלל, אהבה גדולה זה מה שהיה שם על הבמה באותו הערב, במיוחד בקטע היפיפייה Sizzlin אותו כתב עוזי, שבו הקהל החל לשיר עם החברים וסוג של "בונדינג" נחתם ונבצר עם השלישייה. ובכלל, "האחים רמירז" אוהבים אחד את השני וזה ניכר, לא פלא שהקהל אוהב אותם.

 

לאירוח של האחים בתוכנית "השפם"

תגובות