מגזין

Grand Batteur

ז'אן ז'אק גולדברג כבר שנתיים לא כאן. אתמול חברים שלו ארגנו לו מסיבת פרידה והציגו את הצוואה. סער גמזו ממתין להקלטה

מאת סער גמזו. 21-01-2009

תגיות: ז'אן ז'אק גולדברג, הקליק, אהוד בנאי

Grand Batteur

על הבמה המתופף יושב כמעט תמיד מאחורה. תחום על ידי המגברים של הבסים והחשמליות, מוסתר על ידי הסולן ונעלם מעיני התאורן. המתופף הוא כמעט אף פעם לא הכוכב ואלו שהפכו לכוכבים מכילים תכונות נוספות פרט ליכולות הקשה פנומנליות. בפועל הוא זה (שיחד עם הבסיסט) שמחזיק את כל הסיפור יחד. הוא הלב של חטיבת הקצב, הוא מכניס את הלהקה לשיר והוא זה שמרטיט לצופים את האיברים הפנימיים עם הלמות התופים שלו.

לז'אן ז'אק גולדברג היה את כל זה וקצת יותר. הוא היה (אם לשפוט לפי הסיפורים של חבריו ואלו שעבדו איתו) איש עם לב ענק, ביצועיסט, דאחקן עם נטיות סכסכניות, גב עצום להישען עליו וחובב מושבע של החיים הטובים - כמו שהוא רואה אותם. הוא הלך עם המוזיקה שהוא אהב עד הסוף ובזמן שהתפרנס מהפקות כמו סי היימן ולהקה מקומית, מצא את הפינה היצירתית שלו בהרכבים איזוטריים, שברוב המקרים לא עברו את סף היותם אגדה אורבנית. ז'אק לא נשאר מאחורי התופים, הוא נגע באנשים, שבה לבבות בשובבות הנערית שלו וקנה לעצמו המון אוהבים - על הבמה וגם ממולה.

מקבץ נרחב של אוהביו הגיעו אתמול לבארבי לחלוק לו כבוד מיוחד. במלאת שנתיים לפטירתו וכדי לגייס לכספים לעמותה על שמו שתסייע למוזיקאים צעירים, הוחלט להפיק הופעה מיוחדת. כזו שבה המתופף הוא הכוכב גם אם הוא בכלל לא נמצא פיזית באולם או בעולם. קהל מגוון שפגשתי גם בהופעות של "מינימל קומפקט" ובערב לזכרו של יוסי אלפנט מילא את הבארבי עד אפס מקום. באיחור מינימלי להפליא עלו מנחי הערב על הבמה ונתנו את יריית הפתיחה לאירוע.

ראשונים עלו לבמה להקת "הקליק". כאן הסיפור מאחורי היה מורכב. דני דותן לא הסכים לשיר את "אל תדליקו לי נר" בלי ז'אק. הוא היה זקוק לנוכחות שלו שם כדי לבצע את הקטע. הפיתרון נמצא בדמות הקלטה של ז'אק מבצע את תפקיד התופים וכל השאר מבוצע בלייב על ידי שאר חברי הלהקה. הדבר הראשון שפוגש את העין הוא סימני הזמן. את השיק הפנאנקיסטי והאיפור החליפו כרס, קרחת ונינוחות של אחרי מהפכה. דני דותן מצהיר מראש שהם יעשו רק שיר אחד והוא מוקדש לחיים ולא למתים. הם מתחילים את "אל תדליקו לי נר" ואני מפליג במחשבות וחושב על החיים כאן והמורכבות שלהם. חושב על איך בזמן שמבצע שלום הגליל עשה את דרכו לכיוון טראומה לאומית בתל אביב הדקדנטית והאסקפיסטית פרחו המועדונים ותרבות הגל החדש. חושב על כמה פעמים המנונים שהוצגו בקולנוע דן ובפינגווין הושרו בחמ"לים בלבנון או בווקמן של חייל בעזה. איך בעצם כלום לא השתנה חוץ מהשמות. חושב על כמה המוזיקה הזו מהווה חלק עצום מהחיים שלי כאן. מהחיים של כולנו.

אחרי "הקליק" עולים לבמה אהוד בנאי ולהקתו. אהוד עבד עם ז'אק במאמי וב"פליטים" וזכה להכיר אותו מקרוב. בשלב הזה הבייס דראם כבר לא עומד בלחץ ונקרע. כוח עליון אם תרצו. בזמן שהוא מוחלף עולה לבמה אחיו של ז'אק, מודה בעברית רצוצה למאות שהגיעו ומבצע יחד עם אהוד והלהקה שיר בצרפתית שהיה אהוב על ז'אק. הוא יורד והם מבצעים את "עגל הזהב" ו"ממשיך לנסוע" מתוך האלבום עם "הפליטים". ברור שהמון אהבה הייתה בין שני האנשים האלה.

מכאן (ולא בסדר כרונולוגי) עלו וירדו גם איגי וקסמן שעבדה איתו בשנים האחרונות שלו, אסף אמדורסקי שנתן פומבי לראשונה לשיר שכתב לז'אק, אברהם טל ששר לראשונה בצרפתית וסיפר על הנוכחות של ז'אק בחייו, אריה מוסקונה שהבהיר שזה לא הגיל זה התרגיל, סיון שביט שבימי העבודה עם ז'אק הפכה מזמרת רוק לזמרת פופ, יהודה קיסר שהוכיח בפעם המיליון שיש לו סאונד גיטרה מהמעניינים והייחודיים שיש ואפיק פלג שהפיק את הערב כולו (וגם בנה חדר חזרות על שמו של ז'אק) וריגש עם שיר געגועים לחבר שהלך.

נרשמו גם שתי הופעות תמוהות למדי של הרכב בשם "ספירלה" וזמרת צעירה בשם רילי שלעניות דעתי לא ממש התאימו סגנונית וגם הקשר בינן לבין היצירה של ז'אק מוטל בספק כבד. לעומתם, סי היימן בלטה מאד בהיעדרה על הבמה והקהל נאלץ להסתפק בקליפ של "גיבור גדול". אכזבה נוספת הייתה ביטול ההופעה של עמיר לב וביטול הסשן שהיה צריך להתקיים בסוף ההופעה. חבל. וממש חבל שבערב כל כך ארוך לא היה מקום וזמן לשיר אחד של ז'אן קונפליקט.

היו כמובן עוד שני הרכבים על הבמה ששלחו את הקהל הביתה עם טעם נפלא בפה. "אור כשדים" עלו לבמה לראשונה מאז 1991 כשמנצור מחליף את ז'אק על התופים. מי שעוקב אחרי בטח יודע מה עשה לי לשמוע קטעים כמו "מת הבית" ו"אחד מול אחד" בהופעה חיה. סוג של התגשמות חלום. הקינוח (המאד צפוי) היה פורטיס. יחד עם ההרכב הנוכחי שלו (שמתוכו גם לגילי סמטנה וליובל שפריר יש היכרות ועבודה משותפת עם ז'אק) ובחיזוק של הכסוף הם סחטו מהקהל את שאריות האנרגיה ובגזרה הצעירה אף נרשמו תנודות המזכירות לעיתים פוגו. הרגליים לא סוחבות יותר והגב מאותת בעצבנות. עוד הדרן שהפך להיות האפילוג של פורטיס בהופעה ורשימת המופיעים נגמרה.

אחרי יותר משלוש שעות של הופעות וקליפים ששובצו ביניהם סיכם קוטנר בפשטות: "זה ערב של אהבה". אהבה לאיש גדול. אהבה למוזיקה. אהבה.

צילום: סער ברוקמן

תגובות

  • אבל למה קוטנר

    ומי שהיה אחראי על הפלייליסט שיתבייש לו. באנו בשביל ז'אק ולא כדי לעשות כסף.........................................................

    pa, 22-01-2009 01:07

  • בברבי

    סי היימן הייתה חייבת להגיע ולתת כבוד כל השאר עשו כמיטב יכולתם בכל מקרה זה היה ערב ראוי

    רן כהנא, 20-02-2009 11:50