מגזין

במרדף אחר השווארמה

לאחר ניסיון אחד כושל וציפייה ארוכה, נועה ברודצקי יצאה למסע מסביב לעולם בהדרכת "איזבו"

מאת נועה ברודצקי. 13-01-2009

תגיות: Izabo

במרדף אחר השווארמה

היא קפצה עלי עם האלבום החדש של להקת "איזבו", Super Light והשאילה לי אותו לזמן מוקצב כדי שאחליט אם אקנה אותו. טוב נו, אוריד אותו, או לא. בינתיים הם כבר הופיעו, בהופעת השקה חגיגית של האלבום. משום מה אני לא הייתי שם, לא הייתה סיבה ברורה או תירוץ קביל בזמנו אך זה קרה - הם הופיעו בהופעת בכורה אחרי זמן רב שלא הופיעו ואני לא הייתי שם. השלמתי עם זה בהחלטה שאכפר על כך בהזדמנות הבאה.

כשלושה חודשים מאוחר יותר הגיעה ההזדמנות. אני והיא הולכות. על פי הקומוניקט ההופעה מתחילה ב- 22:00 בברזילי. כמו ילדות טובות (ותמימות) הגענו בשעה המדויקת, כמו ילדות מפגרות אנחנו אופטימיות למרות שעדיין אין אף אחד בכניסה כולל הקופאית שנעדרת. "הם לא מופיעים היום", אמר הברמן בפליאה בעודו מכין את הבר לפני המשמרת.

Cut לחודשיים אחר כך. "נועה, רוצה כרטיסים ל"איזבו" בחמישי הזה"? מצוין כרטיס זוגי להופעה. ועכשיו ליומיים אחר כך, "נועה אני לא יכולה לבוא איתך להופעה, יש לי המון לימודים על הראש". אוף אוף אוף מה עושים עכשיו? נלך? לא נלך? נלך לבד? את מי אני אקח?

"איזבו" טובים, אבל אני בעצמי לא ממש מכירה אותם. גם כששמעתי את האלבום השני שלהם הייתי צריכה הפסקה של חודש בין האזנה אחת לשנייה - הוא לא קל. שילוב של פופ, רוק פסיכדלי, דיסקו, פאנק, מוזיקה ערבית, מוזיקה שחורה, מוזיקת עולם ועוד עם סולן צורם כמעה ונגנים שעושים הרבה בלגאן - זה שילוב מעניין, חד פעמי ומקורי בגדר האוונגרדי. אבל בנוסף לכל זה בעיקר מוזר וקשה לעיכול ראשוני, לאלבום כזה צריך להתרגל או יותר נכון להסתגל.

הנה מצאתי, הוא יבוא איתי. אני והוא ישבנו אצלו במרפסת החמודה לפני ההופעה, אני והוא הגענו לברזלי מבושמים קלות, לאחר שנאבדנו בדרך פעם או פעמיים. אך הפעם, כמו שני ילדים לא תמימים הגענו ב- 23:00 בידיעה שהדלתות נפתחות כמו תמיד ב- 22:00. אין אנשים בכניסה, סימן לא טוב. אנחנו לא רשומים בכניסה סימן בכלל לא טוב - האם שוב טעיתי בתאריך? הבסיסט יונתן לוי מושיע אותנו מהצרה ונותן "אישור זרימה" לקופאית. כן, "תרשמי תרשמי אותם".

אנחנו נכנסים. הברזילי ריק, אין יותר מ- 50 אנשים בכול המקום וחברי הלהקה מסתובבים בחלל הריק למחצה וכנראה מושכים את הזמן עד שיתמלא קצת. יש אווירה כבדה במקום, כנראה שילוב של אנשים שמחכים יותר מדי זמן למשהו שהם לא בטוחים לגביו.

לאחר ציפייה של 40 דקות אני יוצאת רגע לשיחת טלפון, יוצאת רק בשביל לשמוע מבפנים צליל צועק, חרוך, זועק, מתקיף של גיטרה ומהר מאוד אחריה מצטרף המקצב של התופים ביחד עם אותו קול צרוב שממנו חששתי לשווא. קולו של רן שם טוב כשהוא שר Slow Disco. אני מנתקת את הטלפון במהרה, קופצת חזרה לתוך כדור אש, שהיה לפני שנייה הרחבה הריקה של הברזילי ועכשיו מלא באנרגיות גדושות של קהל מועט. כרגע אין לי שליטה, לא ברגליי, לא בידיי ולא בשרירי הלחיים שלי שמייצרים חיוכים לכל עבר. אין ספק אכן ה-Fun Makers חזרו.

השיר הראשון מסתיים, הקהל מריע, רן אומר משהו חמוד שכרגע אינני זוכרת וכדור האש הופך לאווירת אקווריום באקוסטיות מיוחדת. חושך שורר, כמה אורות כחולים מאירים לסירוגין, אני רק יכולה להניח שמה שאני שומעת עכשיו הם הקלידים שמייצרים דיאלוג קצר עם הגיטרה ומתחיל  השיר Shawarma Hunters . איתו גם הרגליים חוזרות להיות בשליטתה הבלעדית של הלהקה, הם יפסיקו לזוז כשהם יחליטו שזה מספיק ולא דקה קודם לכן.

הקהל בשפה לא מקצועית שהולמת אתר רציני זה "עף" על הרחבה. עכשיו מאקווריום הגעתי לאליס בארץ הפלאות כששלושה שפנים ורודים, פרוותיים וקופצניים במיוחד החליטו לבוא לביקור ולהראות את כישורי הריקוד וההרקדה שלהם. הם בדומה לארנב של אנייג'רזר לא הפסיקו לזוז כאילו חברי הלהקה עצמם או הקהל המשולהב מסובבים להם את המפתח מאחורי הגב כל כמה רגעים בשביל שימשיכו לקפוץ במעלה השביל של האבנים הזהובות, מעניין לאן הם יגיעו בסוף ההופעה הזו.

הקהל מריע שוב והחושך חוזר, רק אלומת אור דקיקה סביב המתופף ניר מנצור שמספקת את מיקוד תשומת הלב לאחד מקטעי התיפוף הקשים והרציניים ביותר שיצא לי לשמוע. בלי לשים לב יצאתי מארץ הפלאות והגעתי למעמקי כדור הארץ - הליבה. ניר מתופף בכל כוחו ונראה שכוחו רק הולך ומתגבר, הקהל עומד, עומד ומרותק רק בו.

עם המכה האחרונה שאר חברי הלהקה חוזרים לבמה וכעת בזמן נגינתם אני יוצאת מליבת כדור הארץ לתוך ערב הסעודית. יושבת במאהל, שותה קפה שחור ואוכלת בקלואה, אבל עזבו אתכם עכשיו מלחמה בעזה בואו לא נלך לארצות אויב.

אז קפצתי לאמסטרדם, היא נשמעת לי הרבה יותר מזמינה. כשרן שם-טוב ממשיך עם אותו קול צורם בהתחלה, סוחף באמצע וממכר בסוף. הוא שר בפלרטוט תל אביבי טיפוסי לכיוון המיקרופון כשבמקביל "השחקן" מזיז בתנועות מעגליות את הגיטרה שעל ירכיו. היא, הגיטרה, לא נראית סובלת להפך היא אפילו נהנית. זורמת הבחורה, נותנת לו לפרוט את כל מיתריה בלי בושה מול כולם על הבמה! אני כנראה ברחוב החלונות האדומים, כי ללא ספק יש אווירה סקסית באוויר.

אחרי שעה קצרה מדי, חברי הלהקה אומרים שלום, הם יורדים מהבמה ואני מוצאת את עצמי בחזרה ברחבת ברזילי הרגילה החצי ריקה. כל מה שנותר לי הוא לומר חבל לכל שאר התל אביב והפרברים שלא הצטרפו אליי למסע - "מסביב לעולם ב-80 יום" בהדרכת "איזבו".

תגובות

  • מעולה

    עשית חשק לראות הופעה שלהם

    kraz11, 13-01-2009 12:36

  • חבר'ה מספיק!

    זאת אולי הכתבה השלישית או הרביעית שאתם מעלים על הופעה של איזבו, ומקווה שהאחרונה. אז הבנו, תנו לאחרים...

    רז, 13-01-2009 22:30