מגזין

לא על הלחם לבדו

ההצגה "לא על הלחם לבדו" היא חווית תיאטרון ייחודית בה השחקנים הינם חרשים - עיוורים. רן עמיחי טעם מן הלחם

מאת קול הקמפוס. 11-01-2009
לא על הלחם לבדו

 

מאת: רן עמיחי

השעה שמונה בערב, בנמל יפו הישן מטפטפים להם עוד ועוד אנשים בחיפושם אחר מרכז "נא לגעת". קר בחוץ, אך עם הכניסה והישיבה בבית הקפה של המרכז- "קפיש", מפשירים במהירות מחום אנושי המוקרן לאורחים בתוספת חיוך מצד המלצרים החרשים. קפה "קפיש" ומסעדת "בלק אאוט" הסמוכה לו (בה השירות והאכילה הם בחושך מוחלט בליווי מלצרים עיוורים) מהווים טעימה קטנה וראשונית המחדדת את שאר החושים לקראת מפגש חוויתי, בלתי רגיל שמתרחש על במת תיאטרון אחת.     

השחקנים בתיאטרון "נא לגעת" הינם חרשים-עיוורים. לחלקם שרידי ראייה, לחלקם שרידי שמיעה, חלקם חרשים לגמרי וחלקם עיוורים לגמרי. בנוסף אליהם מופיעים על הבמה המתרגמים הרואים והשומעים אשר משגיחים, מובילים ומתרגמים את השחקנים. כך נוצר הקשר בינם לבין הקהל, קשר בו התקשורת היא מעבר למילה המדוברת, כפי שנאמר במהלך ההצגה: "דווקא בחושך ובדממה, אדם רואה ושומע, אולי נתקל בדברים שהיה מעדיף לשכוח".

"לכולנו יש חלומות, לכולנו יש שאיפות, כי לא על הלחם לבדו אנחנו חיים", זהו משפט הפתיחה של ההצגה, הנאמר בתפאורת מאפיה, בה אופים השחקנים לחם. אט, אט תוך כדי לישת בצק, מורידים השחקנים את המסכות ומספרים את סיפוריהם האישיים. האחד רוצה להסתפר אצל "יורי", השנייה אוהבת לרוץ חופשי בלי מלווה ולשלישית חשוב ללחוץ לבן אדם שהיא פוגשת את היד כי ככה היא יודעת שהוא קיים. תמונה אחר תמונה, חושפים השחקנים חלומות קטנים, שאיפות ותקוות בדרך המתארת את המציאות היומיומית שלהם. חלומם הגדול הוא לחזור לראות ולשמוע, אך הדגש הוא דווקא על ההנאות הקטנות של החיים המהוות את הבסיס היומיומי בחיים שלנו.

עם סיום ההצגה, מתמלא האולם בניחוחות מתוקים של אותה אפיה. מחיאות כפיים וקריאות בראבו מצד הקהל מתורגמות למחוות יד על כתפיהם של השחקנים. לבמה עולה "עדינה טל", במאית ההצגה והמנהלת האמנותית של מרכז "נא לגעת". טל מספרת על המפגש שלה עם אותם שחקנים חרשים-עיוורים, מפגש מקרי בהחלט ששינה לה את החיים. "זוהי קבוצת התיאטרון היחידה בעולם ששחקניה הינם חרשים ועיוורים גם יחד" היא אומרת ומבקשת מהקהל לספר לחבריו על אותה חווית תיאטרון ייחודית, על חלומות קטנים של אחרים.

"תחת קורת גג אחת כל בני האדם שווים" היא מוסיפה ומתארת את מבנה מרכז "נא לגעת" שהיה שייך פעם לכנסייה הארמנית והיום מהווה מקום עבודה משותף ליהודים, נוצרים ומוסלמים גם יחד. לאחר דבריה, מגיע השיא בו מתנהלת שירה משותפת ודיאלוג בשפת הסימנים בין הקהל למשתתפים. לבסוף, מוזמן הקהל לעלות לבמה, להודות לשחקנים ולטעום מאותו לחם שאפו במו ידיהם, לחם שלא עליו לבדו הם חיים.

התמונות נלקחו מעמוד הפליקר של ilvic

תגובות

  • מזל טוב ותודה!

    מזל טוב על כתיבה ראשונית פה באתר "קול הקמפוס" ותודה על טעימת החוויה שעברת על קצה המזלג. תמיד ערך מוסף מעניין הרבה יותר. מעניין ומעורר השראה לקרוא על הצגה בה השחקנים הינם חרשים-עברים (על רמותיהם). מעבר לחוויה התיאטרונית שבדבר, זו נשמעת מעין חווית רי-הערכה שכזו.. להעריך את הדברים הקטנים בעיקר, אלו הנלקחים בדר"כ על ידינו כמובן מאליו. קשה לי לדמיין חיים ללא אחד מהחושים האלו. שלא לתאר בלעדי שניהם.. תודה רן, על תחושת הערכה מחודשת ומסוגלות שאופפת אותי כרגע. טוב שמישהו כותב על הצגות שלא likely להתקל בהן!!!

    נועה, 12-01-2009 19:54

  • נשמע מעניין ויחודי

    טוב לפעמים להביא דברים לא קונבנציונליים כאלה. הצגה מקורית בהחלט יפה שיש כתבים שמביאים צדדים אחרים וחדשים לאומנות כל הכבוד!

    אסף, 12-01-2009 22:57

  • פשוט נהנתי...

    הצלחת לעורר בי סקרנות אמיתית בזכות ההסתכלות שלך, והיכולת להעביר את זה למילים. התרגשתי דרך המסך, מחכה להתרגש מהשורה הראשונה באולם.

    ליאת, 12-01-2009 23:31

  • לרן

    רק בגלל הביקורת שלך מחר ב19:00 יש לי כרטיסים להופעה מחר ישר כח

    יונית, 21-05-2009 06:03