מגזין

מלחמת השחרור

מבט מחלון המטוס לעבר זרקור הכנף, מדליק את המחשבה שהיא כבר לא סתם ארץ, היא הופכת למולדת, מקודשת, זבת חלב ודבש

מאת מאור בוכניק. 05-01-2009
מלחמת השחרור

גובה עשרים אלף רגל. מבט מחלון המטוס, והרקיע כמו יריעת בד שחורה ואטומה שנמתחה לרוחב, מהודקת לקו האופק. שום נקודת אור בלב האפילה. רק זרקור המטוס על קצה הכנף היבהב לסירוגין, נקודת אור קטנה שפועמת בקצב. מבט מהחלון כלפי מטה, לא גילה דבר. כמו האפילה שלמעלה, גם זאת שלמטה, אפופת אי ודאות. לא ברור אם למטה יש ים או מדבר. אולי בכלל יש שם רק חור שחור, ריק מוחלט, ואקום חסר תוכן, שלתוכו אפשר רק לצלול.

היא רחוקה אלפי קילומטרים, נעלמה, כמו נשמטה האדמה מרגליי. זוכרים קצת מזג חם ונעים, והרגשה ביתית שהיא מעניקה. דיילת הודית קוטעת לי לפתע את המחשבות, ומציעה מגבת חמה. רגש חמלה טיפס במעלה הרגליים הרדומות, עולה לאורך מושב המטוס ומתמקם לו בערך חמש אצבעות מעל הפופיק. בקצה הסטרנום קצת פחות לוחץ. חמלה לאהבה קטנה, שנמצאת שם לבדה, עייפה ממאבקים, מוקפת לאו דווקא בידידים. מבט מחלון המטוס לעבר זרקור הכנף, מדליק את המחשבה שהיא כבר לא סתם ארץ, היא הופכת למולדת, מקודשת, זבת חלב ודבש. כמו סטטוס שמוחלף. מחברה, לאישה, לאשת סוד. לשותפה לחיים, כמו שנכתב בסולידיות, במודעות ההיכרויות לקשישים. הנוצרים אומרים - עד שהמוות יפריד בינינו, אצלנו זה - אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני.

העזיבה לוותה בכעס, בטינה, במחשבה שיש טובות ממנה, באכזבה. כיס אוויר, הקפטן מבקש מהנוסעים לחגור את חגורות הבטיחות. שכנתי למושב, מנסה להתמודד עם מגש האוכל המרקד, יחד טלטלת המטוס. הבטן מתהפכת, הראש מסתובב. חלף הכיס. שום פרצוף מוכר, שום פנים ידועות, כולם זרים ואני להם. המוני אנשים חולפים לאורך הטרמינל, לשני הכיוונים, בשורות ובאלכסונים חותכים, עולים, יורדים במדרגות נעות, בתורים לדלפקים, מתפשטים, מתלבשים בבידוק בטחוני. טורים של ספסלי ברזל קרים. שחרר, ליבך במזרח ואתה במערב. זאת גולה. לפי קני המידה המוכרים, היא רחוקה כחרמון מאילת. י. אלון, אמר על הר התבור - יש יפים ממנו, אך אין יפים כמותו. גם היא, יחידה מסוגה על הפלנטה.

בשלב הזה, רגשות הטינה פחתו, ובעיקר בושה מלאה בקרבי, על שזנחתי אותה כך, מחוץ לטרמינל, עומדת לה, ממצמצת לשלום, אבל שסועת קרבות ומלחמות פנימיות. כדי להרגיש פחות ערום, לבשתי את האוזניות והפעלתי את הנגן. המטוס החל את דרכו לעבר מסלול ההמראה. תאוצה מהירה, לקראת המראה. הרגשת חוסר שליטה. תלוי בין שמיים וארץ. ומה היא בסך הכל ביקשה ממך, קצת סבלנות, קצת הקשבה, יותר לחייך, לנהוג יותר לאט, פשוט לקבל אותה כמו שהיא, להתגייס בשבילה, ולפעמים גם לעמוד דום. אז מה אם לפעמים היא לא נותנת לך מנוח, ובשעות של לחץ, עומס והמולה, בא לך לברוח ממנה הכי רחוק. למרות שבכל מקום אחר לא מבינים אותך, כמו שהיא מבינה אותך, בעברית פשוטה. מהדברים שרואים משם ולא רואים מכאן, מבחינים במלחמות הקטנות והמטופשות. "מייק לאב, נוט וור". -  זה אולי נאיבי מדי בשבילנו. שכחנו לחיות, מרוב התעסקות בלשרוד. ככה חשבתי.

הבואינג התקרב כבר לנתב"ג, חתך את תל אביב בשתי דקות, התעלם מאלפי חלונות הדירות מהן בוקע אור. לדיירים שלמטה, זה רק עוד מטוס חולף. נחיתה רכה. תמיד רציתי אח. כזה שיחבק אותך עם סוודר גדול, כשאתה חוזר ממסע בארץ קרה. והוא חיכה, יחד עם הוגולינה לצידו. לילה ראשון בפלורנטין, לילה שני בגליל, אצל ההורים. בוקר רביעי, עם חבר, על קו המים, לא רחוק מחוף מציצים. לא ייאמן איזה מרחק הגוף שלנו יכול לעבור בכמה שעות, הוא חושב בקול. כמו חתיכת בשר במשלוח אווירי. וכמה זמן לוקח לנו לעכל את רצף האירועים הדחוס, חשבתי לעצמי. אין צורך לתת לחבריקו יותר מדי הסברים, גם הוא מתמודד עם שחרור, של אחת, אינדיאנית מבית טוב. והוא משחרר, מוציא מבפנים, מוציא משלו, ומרפא אותי, ואני מוציא מתוכי, ומרפא אותו. עד שהחוף הופך לציור.

אב-הבית של החוף צץ לפתע, וגבה שישה שקלים בעבור כסאות הפלסטיק שישבנו עליהם. כשהחזיר עודף, אפילו נפלט לי, "תודה". כנראה הרגל כזה, כשחוזרים מחו"ל. מין אופטימיות מדומה, או אולי פשוט שאריות של הודיה, גם בעבור אותם שיעורים קשים בחיים, שבעצם נועדו להעצים ולהצמיח אותנו. תודה.  

טעות, טועים, טעינו. מודה. תובנות מתבררות בדיעבד, כמו חלקי פאזל, שנופלים לבד למקום הנכון, ומשלימים את התמונה. יותר מחודש אחרי הנחיתה. המציאות ששם באותם רגעים בחו"ל, הייתה אולי הצצה קטנה למעבדה. כמו קפסולת זמן קטנה ומרוכזת, המציגה במינון גבוה את כל מה שלא ראית בארץ. ליתר דיוק, ראית - אבל התעלמת   

שעון מקומי, זמן ישראל - והימים הם ימי מלחמה.

לזכור ולא לשכוח. באותם הרגעים של גולה, שם בחו"ל, שם בחול, מיליוני גויים וערב רב, כמו אבק ברוח. שום הרגשת שייכות אמיתית, או תחושת ערבות הדדית. בעיקר געגועים לאחת מוכרת, ולזכות הגדולה שהיא מאפשרת לך להיות מה שאתה, מבלי להרגיש חייב או מתנצל על כך. בחרתי בה. אותה, זהו זה ולא אחרת, מים סוף עד ים כנרת. טעיתי, מודה, טעיתי. חשבתי שאין דבר כזה "אנחנו". אני רואה אותך נלחמת על עצמאותך, כבר מספר שנים סופגת ריקושטים, מתמודדת עם ביקורת נוקבת מבית ומחוץ, נקרעת מבפנים, מנסה להתחבר, מנסה להתנתק. שבע שנים שאת שותקת ומתאפקת, הנה תראי, למשל בשדרות, שבע שנים הם דיי זמן לגדל ילדים שסובלים מפוסט טראומה. "אנחנו ננצח", יקירתי, אני לא אלחם בך, מקסימום לצידך, אם תרצי, אעזור לך להשתחרר, במלחמת השחרור הפרטית שלנו, שבסופה כל אחד מאיתנו יזכה לעצמאות שלו.          

התמונות נלקחו מעמוד הפליקר של nnaminnafly ועמוד הפליקר של Caligold

תגובות

  • יופי

    לאומן קטן ועלוב. הפנמת את כל הקלישאות מערוץ 2 ושפכת אותן כאן. מה אתה רוצה? להראות לעולם איך יצאת כבשה מטומטמת שלא מפעילה מילימטר אחד של מוח? הלו, נראה לי קיבלת צו 8, לך לך לבדוק.

    בניטו, 06-01-2009 06:52

  • מקסים

    מקסים וחזק כרגיל..

    נועה מירושלים, 06-01-2009 14:14