מגזין

פטריות של חורפה

Bardo Pond הוא שם מוכר לכל מי שמתעניין בזירה של להקות שהמושג Trippy Guitar הוא לא זר להן. יאיר יונה מספר על אלבומם Dilate

מאת יאיר יונה. 05-01-2009

תגיות: Bardo Pond

פטריות של חורפה

"בארדו פונד" הוא שם מספיק מוכר לכל מי שמתעניין בזירה של להקות שהמושג Trippy Guitar הוא לא זר להן. לא מדובר על להקות בכיוון "פליימינג ליפס" (שעליהם אני דלוק בלי קשר) או Of Montreal, אלא לכיוון להקות שתפקידי הגיטרות שם לא נגמרים בערוץ או שניים של גיטרה דיסטורשן, אלא שכבות על שכבות של גיטרות דחוסות שממלאות את הספקטרום בקרום עבה ואלסטי שנמתח ומתכווץ מקטע אחד למשנהו.

לכל אותם חובבי סטונר מצד אחד, ספייסמן3 מצד שני ולהקות אקספירמנטליות מהסבנטיז כמו Ash Ra Temple או Guru Guru ו- Hawkwind. הם מהאבות המייסדים של סצנת הנאו-פסיכדליה בפילדלפיה, שלאורך השנים והאופנה, התגלגלה להיות בירת הפולק הפסיכדלי של ארה"ב, ומעניין לאיזה ז'אנר תדבק הפסיכדליה הבאה באזור.

Dilate הוא התקליט המגובש והמרשים ביותר של ההרכב הוותיק הזה, שפועל משנת 1995. זהו אלבומם השביעי ולמרות שיש כבר אלבומים אליפות מאחוריהם כמו Amanita, יש ב- Dilate את כל המרכיבים שמהם מגיעה הלהקה. Two Plans, שפותח את האלבום, יכול להטעות ולהעביר את המסר שהלהקה עברה סופית לתחום הפוסט-רוק של גודספיד או Explosion In The Sky, עם פתיחת המיתרים הדרמטית ואחר כך הגיטרות האיטיות וההרמוניה המינורית. לא ולא. זה רק האינטרו, פצצה שעפה על הפרצוף ופותחת את הסאגה של Dilate.

Sunrise ממשיך עם הקול המלטף והקצת מאיים של איזובל סולנברגר ומתמזג בצורה יפה עם Inside שנפתח רגוע ושקט ותופס קצב וגיטרות אוברדרייב של ניצחונות, כשמעל הכל שוב מלטפת איזובל. זה נשמע כמו קטע אבוד שהיה אמור להיכנס ל Boces של מרקורי רב, אבל נשמט מאחור. וטוב שכך. "בוסז" אלבום מושלם ולא נוגעים בו, יש?

Favourite Uncle נותן איזו הפוגה לאוזנים עם הגישה הרגועה שלו, ונותן את הספייס לקטע Swig להכנס עם ההשפעות המזרח אירופאיות שלו. פתאום מגיעים חלילים ואקוסטיות והכל הופך להיות הרבה יותר מדיטטיבי במקום מסוים, אבל שזה לא יתעתע בכם כי ברגע שמגיע LB והסטונר נכנס לתמונה, זה כבר נשמע כמו הבארדו פונד של התקליטים הראשונים. גם איכות ההקלטה חרא, אז זה מוסיף במקרה הזה. 11:30 דקות של Ganges שמתחיל במשחק של מעברים בין רמקול ימין לשמאל, מסיים את האלבום האדיר הזה, שאם צלחת את כולו בהקשבה אחת - מגיע לך פרס אמיתי.

זה לא אלבום קל, הגיטרות לא עושות הנחות, והתחושה שיוצאת מתוכו היא של פרטיית סמים אדירה. הכיוון הוא של פטריות, אבל פטריות של סרט רע. פטריות של חורפה. שום דבר לא נראה כמו קשת, אין דובונים, יש רק איזו קבוצת שדונים שיושבת על הכתפיים ומגחכת מאחורי האוזניים, תוך כדי שהם לוקחים קלשונים ומגרדים את עור התוף.

(מתוך הבלוג www.smalltownromanceblog.com)

תגובות

  • תודה

    אודיני, 06-01-2009 21:39