מגזין

ימי החנוכה

חג החנוכה הוא חג בעייתי מבחינה רוחנית ותרבותית משום שמכיל מספר מיתוסים שמייצגים עמדות שונות בעם. על הנס הגדול, המרד והפסטיגל

מאת קול הקמפוס. 25-12-2008
ימי החנוכה

מאת: רוני מטוס

 

"בלי מיתוס מאבדת התרבות את כח היצירה הטבעי והבריא. רק כשאופק התרבות עשוי מיתוס, מגיע תהליך התהוות התרבות לגיבוש פנימי.."

"...יתר על כן, שנוא עליי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שירבה או יחיה במישרין את פעילותי..." ניטשה

אם כן, ההיסטוריה כשלעצמה כאוסף כרונולוגי של עובדות - אינה חשובה. העמדה על מה שהתחולל בהיסטוריה היא שמגבשת חברה ומכוננת במרכזה ערכים. חשוב לומר שמיתוס זה לא דבר רע בהכרח, מיתוס הוא העמדה החברתית המשותפת על האירועים שהתחוללו בהיסטוריה.

ניקח את הדוגמא הקיצונית שתמיד יאה לדוגמאות - נאמר למשל שהיינו לומדים בבית הספר על מלחמת העולם השנייה ועל שואת היהודים בפרט, אך היינו לומדים נושא זה כאוסף כרונולוגי של תאריכים, החלטות ומספרי נרצחים. אם לא היו מורינו, מחנכינו והורינו מביעים דעה בנושא ומייצרים עמדה (אגב, לא בטוח שזה קורה...), מה היה מגבש את ההיסטוריה המשותפת הזו, לחברה משותפת עם עמדה מוסרית לגבי רצח עם?

השאלה נראית רחוקה מאיתנו, אך היא כאן קרובה, בכל מציאויות חיינו, ואף בחג החנוכה ניתן לראות זאת בבירור. חג החנוכה הוא חג מאוחר יחסית בהתפתחות היהדות, מה גם שהוא חג בעייתי מבחינה רוחנית ותרבותית משום שהוא מכיל מספר מיתוסים המייצגים עמדות שונות בעם.

מצד אחד, "עמדת הנס" - "חנוכת המזבח", "נס גדול קרה לנו", עמדה השמה את הדגש ואת מרכז החג על הנס הגדול שקרה - פך השמן שהספיק לשמונה ימים וטיהר את בית המקדש. ומהצד השני, עמדת הציונות המתחדשת: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם ויהי אור". עמדה זו מייצגת את תפיסת המעשה האקטיבי במציאות - המרד.

שירי החג מבליטים את פער התפיסות והמיתוסים בעם. האם עלינו לחכות לביאת המשיח ולבניית בית המקדש, להאמין בפטליזם, בגורלנו שנתון בידיו של מישהו אחר. או האם להאמין בעשייה ממשית אישית לשינוי המציאות - כשם שיהודה המכבי היה איש, בן-אדם ולא אל.

ברגע נתון אחד, במרחק של כמה דקות הליכה מביתי, יושב אדם יהודי שהמיתוס המכונן שלו הוא ה"נס". מנגד, נמצאת אני - שהמיתוס המכונן שלי הוא סיפור המרד של משפחת החשמונאים. וקומה מתחתי יושב אדם נוסף, שבכלל לא בטוח על מה ולמה החג , הוא כבר התבלבל, וכשהוא מספר לילדיו את הסיפור הוא משלב בין הנס והמרד באופן מפתיע ומבולבל לגמרי. אך אל דאגה, לא זה עניינו בחג, הוא כבר קנה כרטיסים לפסטיגל לכל המשפחה.

כשהחג מתפורר ממיתוס מרכזי, ואף אחד לא בטוח בדיוק מה הוא מסמל, זוהי עדות, עדות לשבר גדול ופירוד בתוך חברה אחת שלא מצליחה ליצור יצירה משותפת משום שאינה אוחזת במיתוס משותף.

אין לי פטיש מסוים על חג החנוכה ספציפית יותר משאר החגים, או על מרד החשמונאים בפרט, גם אין לי שום דבר נגד סופגנייה סותמת עורקים או סביבון לילדים. אבל יש לי משהו נגד חברה שלא יודעת מיהי, מאין באה ולאן היא הולכת. יש לי משהו נגד חברה שלא מעצבת עצמה. יש לי משהו נגד חברה שמתנגשת בתוך עצמה שוב ושוב במין מלחמת אחים לא פוסקת על מה הוא להיות יהודי.

כשאני מדליקה נרות בחג הזה, אני מתמלאת עצב על כך שהסמל שלו - נרות החנוכה כל כך תלוש וכל כך ריק מתוכן. ובמקומות שעוד קיים בו תוכן, הוא לא משותף.

 

רוני מטוס מתגוררת בחיפה, חברה בגרעין בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד.

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של dolevfamily ושל dimgol

תגובות

  • מיתוס של הציונות המתחדשת?

    יש להעיר שכבר המהר"ל מפראג שחי לפני כמה מאות שנים העיר שהנס העיקרי הוא הניצחון, ונס פח השמן הוא רק "אישור אלוקי" לנכונות הדרך של החשמונאים. (ספר נר מצווה עמוד כב כמדומה לי).

    גיא, 30-12-2008 18:02