מגזין

התעוררות

ארגון ממ"ה - מטה מאבק היוצרים, התכנס בסינמטק כדי למחות נגד צמצום התקציב עבור הפקות המקור. גבריאלה דוידוביץ' הצטרפה למאבק

מאת גבריאלה דוידוביץ'. 23-12-2008
התעוררות

אולי זה ישמע קצת נאיבי, אבל אני חייבת להודות בזה בכל זאת שבימים האחרונים אני מרגישה סוג של גאווה. כן גאווה. מוזר, אבל לא טעיתם!

כבר תקופה מאוד ארוכה שאני מודעת לנעשה בארץ הזו או לפחות מתיימרת לדעת, אותה ארץ קטנה שרבים ניסו לעמוד על קנקנה ואף אחד עדין לא צלח להבין במאת האחוזים מהו טיבה. כל יום אני קוראת, מקשיבה לחדשות, לסביבה והתדהמה תמיד הולכת וגדלה. ישנן המון בעיות, את כולן אנחנו מכירים ואת כולן ניתן לנתח, אבל בשורה התחתונה הדברים עוברים והימים ממשיכים ונוצרת שתיקה.

כמו עדרים שהולכים אחרי הלא נודע ללא שום כיוון אמיתי ומטרה. ואני מטבעי לא מסוגלת להסכים, נמצאת כל הזמן בקונפליקטים פנימיים ותסכול עז בניסיון להבין איך אנשים מוכנים לשתוק, הלא שתיקה היא סוג של הסכמה, סוג של קבלה ואני כל הזמן מנסה להתחבט בשאלה: כיצד לא קמים אנשים ואומרים די! דיי לכל כך הרבה דברים שאיני רואה כל צורך כלל להתחיל לפרט אותם.

אבל כמו שהתחלתי, אני כן מרגישה פתאום גאווה, לאחרונה אני מסתכלת על התקופה בה אני חייה ואני חשה תחושת תדהמה גדולה שלמרות שחשבתי שזהו כבר עידן של נתינות, של אובדן אישיות פתאום כמה אירועים גורמים להבין שאין זה כך ויש התעוררות מסוימת בכמה פלגים. התעוררות שתהיה חייבת להביא לשינוי המיוחל. שלרגע לא ישמע כאילו אין כאן נהנתנות, היא קיימת ובמימדי ענק אך השיחה שמגיעה בעקבות זאת נובעת כנראה ממצב בו "סיר הלחץ" כל כך מלא כבר עד שלא ניתן לשלוט בו וחייבת להיות גלישה בלתי נמנעת. גם אם היא מתחילה בצעדים קטנים.

האירועים המדוברים דנים בעתידה של התרבות הישראלית, האם היא עוד קיימת? כיצד היא אמורה להראות? והשאלה החשובה מכל מי שומר עליה? מי מבטיח שהיא תגיע ממקום אמיתי של יצירה וביקורת הכרחית למען התקדמות טבעית וראויה בעולמנו?

ביום חמישי האחרון התקבצו ברחבת סינמטק תל אביב ובהמשך למה שהייתה הפגנה ראויה במפעלי קוקה קולה בבני ברק, שבע מאות אנשים המהווים את רוב יוצרי התרבות הויזואלית. זאת לאחר שלאחרונה רובם התאגדו לארגון הנקרא ממ"ה, ארגון בו חברים איגודי הבמאים, תסריטאים, מפיקים, עורכים, שחקנים ובערך כל עובדי הקולנוע והטלוויזיה בישראל. כשבראשם, רני בלייר, עמית ליאור, אבישי כפיר ועוד רבים וטובים, בקריאה למען זיכיון על פי חוק

אז מה בדיוק זיכיון שכזה אומר, בישראל ישנן כמה זכייניות שזכו במכרזי ענק לשדר בערוצים שתיים ועשר. כחלק מהמכרז מחויבות אותן זכייניות לפעול ולשלם למען עשייה מקומית ולמען יצירה מקומית,  בכדי שהתוצרים הסופיים אתם נקבל ובהם נצפה לא יהיו רק זרים ומנוכרים או חסרי כל תוכן מקצועי מוכח, אלא משהו שבהכרח מגיע מהתעשייה המקומית.

וכמו בכל דבר בעולמנו, הדברים הללו עולים כסף וכן אין מה לעשות גם לא מעט. מדובר בהתחייבות של בסביבות 200 מיליון ₪ אותם היו חייבות הזכייניות לספק לכל אותם גופים שיצאו למאבק המדובר. מי שאמור היה לפקח ולשמש כ"אבא ואמא" עבור אותם גופים היא הרשות השנייה, אותו גוף רגולטורי שבמקום להצטרף למאבק ולהשיב את המגיע מנסה להתנער בדרכים לא דרכים מהחובה עליו ללא כל מקום לפרשנות או תגובה ראויה.  

ההתאגדות בחמישי האחרון הוקמה למען מלחמה, למען התנגדות לגזרות הרשות השנייה על הפסקות וצמצום משאבים וכספים עבור הפקות המקור, המהווים ממש עבירה על החוק. כאשר כל זאת נעשה על "גבו" של המשבר הכלכלי שכולנו מודעים אליו. העניין הוא שכאן הרחיקו לכת וגזירת הצמצום היא רטרואקטיבית, כלומר גם חובות העבר יעלו על פני השטח והבטחות העבר ליוצרים יבוטלו. הרשות השנייה ומי שבראשה, גורמת בפעולות אלה להקלות על הזכיינים בחובתם ליצירה הישראלית ולרגע לא מוכנה להציג תשובות ראויות. השאלה היא למה? אי אפשר שלא לחוש שמישהו מרוויח כאן כסף וגרוע מכך גם כוח, השאלה המתבקשת היא מי? והתשובה ההולמת תהיה: כנראה שלא אנחנו, אלא כמה משפחות מאוד מוכרות שעולות שוב ושוב לכותרות ובכל זאת ממשיכות להחזיק בבעלות הבלעדית ובשליטה מלאה.

היוצרים, המסרבים לקבל את השינוי הזה מתנגדים בכל תוקף. אין זה צירוף מקרים שבמקביל ל"גמר הגדול" של ה"אח הגדול", קמו קולות מכמה כיוונים להראות שמשהו כאן לא בסדר, משהו בתודעה חייב להשתנות ויפה שעה אחת קודם. לנסות להכות בברזל בעודו חם, לפני שנגיע לנקודת האל חזור (בתקווה שאנחנו עדין לא שם, כמובן). ואכן, במקביל לדרישות האיגודים, קמו השבוע קולות נוספים למחאה והתנגדות על הנעשה בתרבות הישראלית.

זו הייתה פשוט חוויה מעוררת לצפות ביום חמישי כיצד הסינמטק מלא עד אפס מקום בהתנגדות שכמובן הגיעה בדרכים מאוד יצירתיות, כי אין מה לעשות זו השפה בה הם מדברים והם עושים זאת הכי טוב. לא הייתה שם מרדנות לשם המרדנות, אלא זעקה אמיתית מאנשים המבינים את גודל הגזרה והשפעותיה על כולנו.

תמיד ישנו דימוי על יוצרים העסוקים בעולמם ותו לא, אך לא כך היה הפעם. הזעקה באה מהמקום הכי אנושי שיכול להיות, הפגיעה הקשה שנוצרה מול אלה שיש להם לאלה שאין להם. אמנם היריעה כללה את רוב השמות הנוצצים והמפורסמים, אך המסה האמיתית באה מהאנשים הפועלים, השמות הפחות מוכרים שלא מחפשים תהילה, אלא נמצאים בעולם הזה כי יש בהם את הצורך ליצור ולהעביר משהו הלאה.

במבט הראשוני, ניתן אולי לחשוב ששוב יש כמה אנשים שרוצים להגדיל את הכנסתם ולהילחם בצמצומים שבלאו הכי משפיעים כרגע על כלל החברה. אך בהקשבה לכל אותם נואמים שהתקבצו הובן כי זה הרבה מעבר לכך. לאורך כל ההיסטוריה היו הוגי הדעות והיוצרים לראשונים שמזהים את מצבי הסכנה הממשית הבאה על החברה, הם כתבו ביקורות, סיפורים, מחזאות, סאטירות וכל מה שיכלו בכדי להתריע על חברה המתקרבת לאבדון.

וכאן, שוב ישנו ניסיון שכזה לקריאה לשמור על הייחוד הישראלי, היצירה הישראלית, השפה העברית, להעיר אותנו כי הטענה ש"הציבור מקבל מה שהציבור רוצה" (מדבריו של פרופסור יאיר גרבוז בהפגנה אחרת) כלל אינה מציאותית. אלא הציבור מקבל במזימות לא הוגנות מוצר רדוד, מוצר מסמם בכדי להשתיק ולעייף אותו ולהפנות את מבטנו מחוסר התפקוד הנוראי המתרחש כאן. זעקת התרבות הישראלית היא זעקה אמיתית, היא אמנם נוגעת במשרותיהם של בסביבות שלושת אלפים איש, אך בהבחנה כללית היא נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו כיום וגרוע מכך מחר.

לכן, אני שמחה לומר שאני כן גאה, התקופה הזו אינה רדומה כמו שחשבתי ויש עדיין את אלה שיצאו וילחמו בריחוק שנוצר בין בעלי הממון לכלל העם. זהו מאבק ראוי, רצוי וחשוב ועל כולנו החובה לשתף עמו פעולה ולתמוך בו, לתמוך ביצירה אמיתית ולא בהתעסקות בקבוצות אנשים המרוכזות בעצמן.

התמנונות לקוחות מאתר הפליקר של foko_madagascar

תגובות

  • הנה התעוררו

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3643061,00.html היה שווה להאבק

    גמזו, 23-12-2008 16:29

  • התעוררות

    ישר כוח

    זהבה כנען, 23-12-2008 18:43

  • כל הכבוד!!

    אודיני, 23-12-2008 22:55

  • מתעוררים?

    http://news.walla.co.il/?w=/1/1403538

    אודיני, 24-12-2008 00:16

  • כל הכבוד

    הלוואי והרבה היו חושבים כמוך

    ויוי, 24-12-2008 05:42