מגזין

מנוחה ללוחמים

הופעתו של אסף אבידן לא הצליחה להתרומם כמצופה. נועה ברודצקי לא הגיעה לפורקן

מאת נועה ברודצקי. 21-12-2008

תגיות: אסף אבידן

מנוחה ללוחמים

כשאני שומעת מוזיקה אני שומעת אותה בסגנון גלגלצי. לא, הכוונה היא לא לשירי פופ מזדמנים וכשיש רצון למשהו קצת שונה אז עלמה זהר. הכוונה היא שיש לי מעין "תפס" על אלבום, שאני מפתחת כלפיו אובססיביות ברמה הקשה מכול (רמת הלא מצליחה לישון בחלום כי הוא מתנגן לי במוח לאורך כל הלילה), ואז אני פשוט "חורשת" עליו עד תום. 

לפני כחצי שנה נתפסתי על אלבום ישראלי שאם לא היה נאמר לי שהוא כזה לעולם לא הייתי מנחשת. אלבום המכיל 15 רצועות של כאב לב בסגנון רוק, בלוז ופולק באווירת שנות ה-60, פרידות, מוות, אהבה והכול משולב עם צרחות שנשמעות כמו ציפור כלואה הזועקת לשווא לעזרה, ולחישות בס המהוות קונטרה לקול הנשמע בדומה לג'ניס ג'ופלין המנוחה.

כל קורא, שקצת עוקב אחר המוזיקה הישראלית בת זמננו, יבין בנקודה זו, עקב ההשוואה הצפויה והכרחית שציינתי מקודם, שמדובר באלבומו של אסף אבידן, הוא ולא אחר. אסף אבידן (ירושלמי במקור, עם ילדות ג'מייקנית בעבר) החליט לשמחתנו, לאחר שחרב עליו עולמו, לשבת בביתו במשך שנה וחצי, לשבת, לבכות וליצור. ליצירה הזו קוראים The Reckoning.

בעודי משמיעה בריפיט את Hang woman אחד השירים האהובים עליי מאלבום, שותפתי לדירה צועקת עלי להנמיך את המוזיקה, כי נמאס לה לשמוע את "הבכיינית" ששרה. לך תסביר לתומכת בובליל (הפעם האחרונה שאשתמש באזכור ה"אח הגדול", זו הבטחה) שמדובר בזמר סטרייט למהדרין (עד כמה שידוע לי) בעל יכולות ווקליות מדהימות ומגוונות, הפקה מוזיקאלית עצמאית שנעה בין מחזור של הישן והטוב לאוונגרדיות מוחלטת ביצירת צליל שלא נשמע בארץ ישראל הקטנה עד כה. החלטתי שבשביל לעזור לה להבין כמה אנרגיות האלבום הזה מכניס וכמה הוא כיפי למרות תכניו העצובים, כדאי לקחת אותה להופעה חייה של האיש והאגדה.

אגב זו נקודה מצוינת לכל מעריצי אבידן, לעזוב את קריאת כתבה זו לאלתר- חבל בשבילכם, אני הזהרתי. להופעה קוראים "אסף אבידן והמוג'וז". "המוג'וז" הם: רן ניר כבסיסט, יוני שלג ("ג'וני סנואו") כמתופף, רועי פלד כגיטריסט והצ'לנית הדס קליינמן, שהיותה נקודת אור יחידה במהלך ההופעה. שמעתי מכמה גורמים שונים שההופעה שלו "מטורפת" שהוא ברפורמר אדיר ובקיצור ההנאה מובטחת.

הגענו לבארבי שהיה מלא עד אפס מקום. אנשי יחסי הציבור שלו נעימים למדי, הברמנים אדישים ואיטיים בצורה משוועת - קיבלתי את הוודקה טוניק שהזמנתי לאחר כ-20 דקות המתנה, בערך בין הפניה לקהל שלא לעשן באולם לבין הדלקת הסיגריה הראשונה של הבחורה שלידי.

אבידן פתח עם שיר אקוסטי יפיפה ועדין במיוחד, אחריו המשיך עם שיר אקוסטי יפיפה ועדין אחר ואחריו עם עוד אחד כזה. אחר כך, כבר הפסקתי להקשיב לשיר האקוסטי היפיפה העדין שנשמע ברקע. בהופעה כזו שמתחילה כשעה לאחר פתיחת הדלתות ורוב הקהל עומד רחוק מהאמן (המקום לא קטן ואינטימי כלבונטין), לקהל כבר נהייה וטעון בעל רצון לפרק איזה אנרגיה או שתיים. האמן צריך לסדר את הליינאפ בצורה חכמה יותר.

אני אומרת תודה לאל על הדס קליינמן הצ'לנית שנתנה משהו קצת שונה בסשן האקוסטי שהיה על הבמה. לאחר רצף של החמישה או שישה שירים (לא באמת ספרתי כיוון שהרגשתי שהיו יותר מדי), אסף הזמין את שאר חברי הלהקה להצטרף אליו אל הבמה.

אני מרגישה שזהו הרגע להתנצל על שחיטת פרה קדושה. לדעתי אבידן הוא אמן מוכשר בצורה יוצאת דופן. הוא הביא משהו אחר ונדיר עם כישרון שירה והלחנה מרנינים לקהל הישראלי. אבל כשאני נמצאת בהופעה שבה הקהל אוהד ומעריך אותו ובכול זאת לא נסחף אחריו - אז יש בעיה.

לאורך כל הערב שמעתי לחשושים בקהל, ולא, אל תשתמשו בתירוץ הצפוי "נו, ישראלים", גם אנחנו יכולים להיות מחונכים וקשובים אם תופסים את תשומת הלב שלנו. התהייה הדבילית והמיותרת "האם זה הקול שלו באמת או שהוא עושה אותו בכוונה" (כי כשריטה שרה כמו שהיא שרה, זה פשוט יוצא לה טבעי והיא לא מתאמצת כלל לשנותו) חזרה לא פעם ולא פעמיים מסביבי.

מכיוון שבאתי כל כך דרוכה במטרה ליהנות, חשבתי שאולי כדאי להאשים את הסאונד במקום. אבל המחשבה הייתה לשווא, הסאונד היה טוב ואסף נשמע בדיוק כפי שהיה צריך להישמע; צלול וחרוך כאחד וכל שאר חברי להקתו קיבלו את המקום הראוי והנכון בהשתלבות אחד עם השני.

חשבתי אולי להאשים את עצמי שלא נדחפתי ונכנסתי לאמצע הרחבה. אבל אמן סוחף, סוחף אחריו גם את אלה שנמצאים במרחק של שישה מטרים ממנו ולא רק את אלה שיכולים לראות את הזיעה שניגרת על פניו. לידי היה זוג שנראה נהנה (לא שהם רקדו חלילה, אבל היה שם חיוך מרוח), אז שאלתי אותם מה הם אומרים על ההופעה? במחשבה שאולי אני ביקורתית מדיי, זו לא תהיה פעם ראשונה.

הבחור אמר לי שאסף אבידן הוא הפרפורמר הטוב ביותר בארץ בימינו. נפלתי כבר למשפט השבלוני הזה אז התעמתי איתו קצת על העניין ובזמן העימות חשבתי לעצמי שאם הוא כל כך נהנה מאבידן הרי שהשיחה הזו בינינו הייתה אמורה להפריע לו. אם מישהו היה מדבר איתי כשאני מנסה ליהנות מהופעה, לצורך העניין גם אם הוא היה הגבר הכי חמוד בעולם, הייתי מבהירה לו שידבר איתי אחר כך, כי אני עכשיו עסוקה במה שמתרחש על הבמה.

רק בשני שירים האחרונים של ההופעה הרגשתי שהופעה סוף סוף התחילה, התחילה בשביל להיגמר. הייתי יכולה להשוות את הערב הזה לא להופעה, אלא למסך ענק שמקרין הופעה טובה מהצד כחלק מרקע של מועדון. לפי מיטב הבנתי אבידן מופיע כל שבועיים במשך שנה. אז אולי הגיע הזמן לקחת פסק זמן, לנוח קצת, להתרווח על ההישגים ולחזור עם אלינו סוחף מתמיד עם כוחות מחודשים. 

תגובות

  • ברודצקי

    יצא לי להיות כבר בכמה הופעות של אבידן,חלקן היו מעולות וחלקן פחות. כשחושבים על הסדר של הדברים..אני חייב לומר שיש משהו בדבריך. את הכישרון שיש לאבידן אי אפשר לקחת ממנו, אלא שהחשש הגדול שלי ממנו הוא דווקא באלבום הבא ובעוצמת החידוש שיביא איתו הפעם. כי עכשיו, שכבר יש לנו "ג'ניס" משלנו, עכשיו הוא צריך להוכיח עצמו. ובבקשה, תעשי עמנו חסד ותכתבי יותר :)

    אודיני, 23-12-2008 01:42

  • יופי של כתבה

    דבר ראשון- אמנים בארץ ככל הנראה לא יכולים לנוח על זרי דפנה, במיוחד לא אמנים שעושים את הכול באופן עצמאי וגם מצליחים בכך דוגמת אבידן. דבר שני- בהחלט צריך מרווח בין ההופעות וכמו כן אפילו אולי שינוי הליין אפ שאותו הזכרת בכתבה. מניסיון הופעות של אבידן לבד על האקוסטית לעיתים יותר סוחפות.

    אסף קפלן., 23-12-2008 12:51

  • פירגון וביקורת- שילוב מנצח

    נועה, ראשית אומר לך שיצא לי להגיע להופעה של אדון אבידן לפני שלושה שבועות והכתבה שלך סחפה אותי הרבה יותר. יש לו קול מדהים, אך ההופעה הייתה די מונוטונית וחסרת עניין. מקווה שתפסתי אותו ביום רע כי באמת לא רואים כל יום אומן רציני שכמותו. אחלה כתבה. מחכה לבאות.

    אייל, 23-12-2008 23:55