מגזין

ארבע מסורות האהבה במערב

מהן המסורות העיקריות של האהבה במערב וכיצד הן משפיעות על חיינו?

מאת פרופ' לידיה אמיר. 14-12-2006
ארבע מסורות האהבה במערב

על טבעה של אהבה

דר' לידיה אמיר

 

מקום למחשבה בשער, 10, יולי 2000.

Ó 2000. כל הזכויות שמורות ללידיה אמיר.

                                                                           "אינני בקי בשום דבר אלא בענייני אהבה"

                                                                            סוקרטס ב"המשתה" לאפלטון, 177 ד,

                                                                           כתבי אפלטון, כרך ב', שוקן, ת"א, 1975, עמ' 98.

תקופתנו מתאפיינת בבלבול גדול לגבי נושאים רבים, אחד החשובים שבהם הוא נושא האהבה. נושא זה חשוב משום שרוב בני האדם כורכים הן את אושרם והן את אומללותם בהצלחת האהבה: האושר העילאי נחשב לנחלתם של המאוהבים, בעוד האומללות נתפשת כפריה של אהבה לא-הדדית, או של אהבה שהגיעה לקיצה שלא בעתה, או של מצבים הדומים לאלו. לתפישות אלו של אושר ואומללות הכרוכות במושג האהבה השלכות הרות-אסון: שכן אנשים עדיין מאמינים באהבה מספיק כדי להתחתן ולהוליד ילדים, אולם מתאכזבים ומתגרשים בקלות-ראש יחסית המלווה בכאב רב. הנזק קשה לשני בני הזוג, לילדים ולבני הזוג לעתיד: כולם יאלצו לחיות עם מכאובי העבר ועם פחדים חדשים, שנוצרו בשל הבטחת האהבה שהכזיבה.

תרומת המדע להבנת האהבה אינה כה גדולה, שכן קשה לחקור נושא כה "לא מדעי". הספרות, לעומת זאת, הן כפרוזה, כשירה וכמחזאות, בחרה את האהבה כנושא המועדף עליה. אך הדעות המובעות ביצירה ספרותית הן דעותיו של אדם אחד, פרטי, הראויות במקרה הטוב לדיון בקורתי. לפילוסופיה יש כלים לדיון בקורתי כזה, אך תרומתה מבחינה היסטורית אינה כה אטרקטיבית למבולבל של היום. אולם תולדות הרעיונות עשוי להתגלות כתחום מבטיח, שכן על מנת להבין את הלכי הרוח של תקופה מסוימת רצוי להבין את הרעיונות שעצבו תקופה זו. על פי תפישה זו, ידיעת המסורות הגדולות של האהבה במערב תאפשר לנו להבין טוב יותר את הבלבול שלנו לגבי האהבה, המין, ומקומם במסגרת הנישואין. 

מאמר זה מציג בקצרה ארבע מסורות כאלה. המשותף להן הוא שהן תורות ששמות את האהבה במרכזן, מתוך אמונה שהאהבה היא המפתח לאושר ולאומללות כאחת. הבנת האהבה כהלכה נתפשת בתורות אלה כמפתח להבנת היקום, שכן האהבה היא הדבר החשוב ביותר בו. חשוב לציין שתורות אלה אינן עוסקות בסוגים שונים של אהבה, כגון אהבת אם, אהבת האנושות, אהבת מולדת, אהבה מינית וכו', אלא כל אחת מהן מתארת את מה שנחשב בעיניה כאהבה במיטבה. המעניין בהצגה זו הוא שארבע תורות אלה חלוקות - כלומר לא ייתכן שכולן צודקות. ארבעת התורות או המסורות הן: המסורת האפלטונית, הנוצרית, הרומנטית והפרוידיאנית.

המסורת האפלטונית מתחילה במאה החמישית לפני הספירה ביון העתיקה עם אפלטון. היא ממשיכה עם תלמידו אריסטו, ועם הנאו-פלטוניזם של פלוטינוס במאה ראשונה לספירה. הנאו-פלטוניזם קם לתחייה בתקופת הרנסאנס ולפלטוניזם עצמו יש נציגים אף במאה העשרים, למשל בדמות הפילוסוף האמריקאי סנטיאנה. מסורת ארוכה וענפה זו ניתנת להבנה טובה יותר על ידי התמקדות בתורתו של מייסדה, אפלטון.

אפלטון מגדיר את האהבה כתשוקה שהטוב יהא תמיד ברשותנו; הדגש על "תמיד" כה חשוב, שהוא נותן הגדרה שניה שמאפשרת התמדה זו: האהבה היא תשוקה להוליד ביפה. הואיל ואנו בני-תמותה, דרכינו אל באלמוות עוברת בהכרח דרך הולדה. אם נזכור שלפי אפלטון הטוב זהה ליפה, ההגדרה הראשונה תבהיר לנו מדוע אנחנו אומללים באהבתנו. שכן, אנו מבלבלים בין הטוב המוחלט או אידיאת הטוב, לבין ביטוי זמני ולקוי שלו. אנו מתאהבים ביופיו של אדם מסוים, אולם רק היופי עצמו או היופי המוחלט יענה אחר מאוויינו. האהבה לאדם מסוים וההשתוקקות המינית אליו היא רק שלב ראשון, עליו יש להתגבר כדי שנדע אהבת אמת מהי. רב בני-האדם לא יתרוממו מעבר לשלב זה לעולם, אולם אין זה אומר שהם הבינו נכונה את האהבה.  להיפך, נראה שהם טעו בהבנת רצונם האמיתי, ובלבולם הוא מקור אומללותם. להבדיל מהם, השואף מעלה יגלה שהיופי או הטוב הוא נחלתם של גופים רבים, ולאחר מכן, של נפשות נעלות. תשוקה ליופיים וטובם של אידיאלים יחליף את התשוקה לאנושי, ואהבה למדעים תעלה גם על אלה. סופו של מסע רוחני זה הוא התבוננות בחזיון נדיר, שבו מתגלה לאוהב המתמיד היופי המוחלט, שאינו ן אלא האמת והטוב המוחלטים. הוא יחקה את אשר הוא רואה וישכין יופי וטוב בנשמתו; כך הוא ימצא את עצמו מוליד ביפה, כלומר יוצר רעיונות ומעשים טובים ויפים.

אפשר אמנם להוליד ילדים במקום רעיונות, כפי שעושים רב בני-האדם, אלא שזו יצירה פחותה מכמה סיבות: מין הוא תנאי הכרחי לה ואין קל ממין, אפילו החיות מצטיינות בזה; ילדים אינם נצחיים או מושלמים והנצחי עדיף על החולף כמו ששלמות עדיפה על כל מה שפחות ממנה; סיבה אחרונה אך בעייתית, משום שהיא תלויית-הקשר תרבותי, היא שגם ביון העתיקה, מין לשם רביה דורש בת-זוג; אך הואיל ונשים נחשבו לנחותות משום שלא זכו לחינוך, גבר משכיל ובעל שאיפות אינטלקטואליות ורוחניות לא יכל לכן לפתח עם אישה מערכת רגשית משמעתית. לכן העדיף אפלטון שמערכת כזו תתפתח בין שני גברים, רצוי ללא מימוש מיני, ומכאן הביטוי "אהבה אפלטונית". יופיו של העלם יעורר בגבר זיכרון של היופי המוחלט בה חזתה נפשו לפני הולדתו, ועל כן תתעורר בו כמיהה לשוב ולחזות ביופי זה. שניהם יטפסו מעלה בסולם השלמות, מתוך השתוקקות לידיעה של הטוב והיפה ולהפנמתם על ידי חיקוי. 

בין אם נוליד ילדים, או רעיונות או מעשים שיזכו את נפשנו בשלמות, כולנו משתוקקים להוליד ביפה, הואיל  וזו דרכינו היחידה אל האלמוות.  אולם רק אוהב החכמה או הפילו-סוף ישיג את אשר כולנו מבקשים, היינו, שהטוב יהיה תמיד ברשותנו. מסתבר שרק הפילוסוף אוהב באמת, ולכן רק הוא מאושר באמת. לכן, אין זה פלא שסוקרטס מצהיר שהוא בקי רק בדבר אחד: באהבה.

תורתו של אפלטון מסבירה לנו מדוע אנו נמשכים ליופי, אך גם מדוע אין בכוחן של כל יפיפיות העולם לתת לנו את מבוקשינו. היא מראה את הפער בין מה שאנו באמת רוצים, לו היינו מבהירים את רצוננו, לבין מה שאנו רודפים אחריו. היא מבהירה לכן את מקור האכזבה שלנו, גם אם נדמה היה לנו שהשגנו את אשר רצינו. היא מפרידה בין מין לבין אהבת אמת, לא משום שיש פסול במין; אלא משום שלהתנהג כאילו אנו רוצים ילדים זו אולי תגובה טבעית, אך לא מתוחכמת או אף יעילה להשגת מטרתנו. אנו רוצים הרבה יותר ולכן המין, אם יבולבל עם אהבה, תמיד יאכזב. לנסות שוב ושוב כדי להצליח יותר בפעם הבאה הוא פתרון מענג אך מתחמק. לבסוף מסביר אפלטון מדוע אנו חייבים לאהוב: האהבה מניעה את העולם, אין דבר נעלה שיכול להתבצע בלעדיה ואהבה מוצלחת ואושר זהים הם. לכן חשוב להבין את האהבה לאשורה תוך ויתור על דעות קדומות לגביה, שכן בנפשנו הדבר. ויתור על דעות קדומות אינו כמובן ויתור על נשים או אימוץ דעות יון העתיקה לגבי מעמדן. ניתן לחלץ את תורתו של אפלטון מרוח תקופתו וניתן אף לבקר אותו על דעותיו הקדומות. אלא שבקורת כזו חורגת ממסגרת זו. 

המסורת השנייה שהטביעה את חותמה על המערב היא הנצרות. כדאי שנתעניין בה אף אם רובינו יהודים, שכן ישראל שייכת כיום לתרבות המערב, בין אם הדבר לרוחנו בין אם לאו. המערב נוצרי הוא, בין אם הוא מאמין בין אם לאו, ועובדה זו באה לידי ביטוי בכל תכנית טלביזיה, סרט או ספר אליהם אנו נחשפים.  

חלקית, המסורת הארוטית (מ"ארוס" eros), שמשמעותו ביוונית אהבה, תשוקה) של אפלטון ממשיכה להתקיים גם בנצרות. בעיקר מבינים בכך את השתוקקות האדם לטוב המוחלט, המזוהה עתה עם האל הנוצרי. אלא שבשנים האחרונות קמה בקורת פרוטסטנטית על יסוד פאגאני זה, שחדר לנצרות והונצח על ידי הקתוליות. על פי טענה זו, הבשורה הגדולה של הנצרות היא זו שבפי פאולוס ובפי לותר, ולא זו שעוותה כבר בפי יוחנן בברית החדשה ובפי רבים אחרים עד המאה ה - 15. הבשורה מתמצאת ברעיון ה"אגפה" (agape), או האהבה האלוהית הנוצרית, שהיא אהבת חינם: אלוהים אוהב אותנו לא בשל היותנו טובים או יפים, אלא במנותק מערכינו; ולא בשל איזשהו חסר בו שאהבתו אמורה למלא, שכן אין בו חסר; ולא בשל איזו חמדנות או תאוותנות או אגואיזם. אהבת חינם זו, שהיא מתת וחסד ואינה תלויה בדבר, היא מהותו של האל הנוצרי, והיא מה שאנו מצווים לחקות. עלינו לאהוב את הזולת לא רק ברעינו אלא באויבינו. עלינו לאהוב את מי שקשה לאהוב.

כמובן שקשה למלא אחר צו זה. עד כדי כך קשה שתיאולוגים נוצרים טענו שמי שמצליח חב את הצלחתו לאל: אלוהים חנן אותו בחסד או אהבה מיוחדים שבזכותם הוא מסוגל לאהוב כך. במיוחד היה זה אוגוסטינוס הקדוש מהמאה הרביעית לספירה שניגד בין מה שבני-אדם מבינים ומסוגלים באהבה  - תאוותנות (cupiditas ), לבין מה שהם מצווים כנוצרים - אהבה טהורה , ללא תנאי וללא מניעים חבויים (caritas). כל מי שמבכה את האהבה האנושית- אנושית- מדי של בני-אדם לזולתם, אהבה שמהולה בחמדנות, בזימה, באגואיזם ובמניפולטיביות - שמבכה, במילה אחת, את האינטרסנטיות של בני-האדם - יכול להזדהות עם פן זה של הנצרות.

רב הקוראים יזהו את עצמם ביתר קלות במסורת הרומנטית, השלישית מבין המסורות המוצגות כאן. הרומנטיקה היא מסורת לא פילוסופית שקשה להתחקות אחר שורשיה והסתעפויותיה. היא פרחה במאה ה- 19 ומצאה את ביטויה בעיקר בשירה ובאופרה. "יסורי ורתר הצעיר" של גתה נתן את הטון והביא לגל של התאבדויות בארופה, בשל אהבות נכזבות, אמיתיות או מדומות. המוסיקה של ואגנר התמקדה באהבות גדולות, לרב בלתי אפשריות, כמו גם "לה בוהם" של פוצ'יני ו"לה טרוויאטה" של ורדי. פריחתה של הרומנטיקה במאה שעברה היוותה ראקציה לאמונה שרווחה במאה ה- 18 לגבי יכולתו של המדע לגאול את העולם. התפקחות לגבי יכולותיה של הרציונאליות הובילה להעלאת הרגש על נס. ומכל הרגשות, נבחרה האהבה בין גבר לאשה כרגש העז ביותר. אולם הרומנטיקה לא נולדה במאה ה- 19 . מטרימים חשובים שלה היו שקספייר, ואף לפניו, האהבה החצרונית (courtly love) של ימי הביניים, שהעלתה על נס את אהבת הטרובדור לגבירתו הנשואה לא- לו. שורשי האהבה החצרונית נמצאים באובידיוס ובוירגיליוס הרומיים, כך שמדובר במסורת ארוכה ומסועפת שקבלה ביטוי בשל רק במאתיים השנים האחרונות. כיום, היא פורחת בייחוד באופרות סבון, בתפישות עממיות לגבי מהות האהבה ובספרות ענפה של עזרה עצמית בנושאי זוגיות, אהבה ומיניות.

טענתה העיקרית של הרומנטיקה היא שמי שלא חווה אהבת- אמת בין גבר לאשה, לא יודע טעם חיים מהם. רצוי שאהבה זו תהיה הדדית ואף רצוי שהיא תמומש מינית, אך שני תנאים אלה אינם הכרחיים לטבעה של האהבה. האהבה כערגה, הכוללת תשוקה מינית לאדם מסוים, והממוקדת רק בו, היא גואלת. ואם היא הדדית, אף השמים או המוות אינם הגבול. אמנם, מעטים יכולים לאהוב כך ולרוב, קשיים רבים נערמים בדרכם של כל רומאו ויוליה. אך אהבת- אמת כזו אמורה לגבור על כל שיקול אחר שכן כל דבר מחוויר לעומתה, אפילו החיים עצמם. המוות מיטיב עם האוהבים, שכן בו הם מתאחדים לנצח, וכל אהבה דורשת את הנצח. אהבה זו היא אקסלוסיבית, רכושנית, קנאית ותובענית, ויכולה להמיט עלינו בקלות אסון, אולם בלעדיה אין טבענו האנושי ממומש.

הרומנטיקון מאוהב באהבה. רב הרומנטיקונים, אם בן או בת זוגם לא מתים בזמן, כלומר בשיא האהבה, כמו ברב המכר Love Story , מאבדים עניין בשגרת חיי היום-יום. הרומנטיקן שונא חיים ביסודו ומשתוקק למעשה למוות, שכן במוות אין הדברים משתנים ואין צורך לפרוט אותם לפרוטות. חיים שאינם הירואים אינם ראויים לו, ולתלות כביסה ולזרוק את הזבל - כלומר לשרוד, לאפשר חיים ולחיות אותם - מפירים את ההבטחה הראשונית של ההתאהבות. נדמה לרומנטיקון בן-זמנינו שלא נותר אלא להתאהב מחדש, שוב ושוב, אם רוצים להישרף שוב ושוב בלהט האהבה. אולם הרפטיטיביות של ה"שוב ושוב" אינה הנצח, והאהבה הרומנטית מאמינה באהובה האחת ויחידה, שרק היא מתאימה, ולא בפס ייצור של קירובים או אף מימושים עוקבים.  לכן ניסיונו של רומאו המודרני להחליף את יוליה כל כמה שנים, רצוי בדגמים חדישים יותר, הוא מאכזב וחוטא למטרותיו שלו כאוהב הרומנטי.

המסורת האחרונה שתוצג במסגרת זו שונה משלושת קודמותיה בתפישתה הראליסטית של האהבה. פרויד הוא נציגה המודרני של מסורת זו, לוקרציוס, האפיקוראי הרומי הוא אחד ממטרימיו, כמו גם שופנהואר, הפילוסוף בן המאה ה- 19 , לו חב פרויד הרבה וביודעין. מן הראוי שפרויד יעניין אותנו, ולו כפילוסוף, משום שכולנו במקרה הטוב פוסט- פרוידיאנים. דעותיו חלחלו והשפיעו עד כדי כך, שקשה למצוא רומנטיקון מושבע שלא בחן ברצינות את הפרשנות הפרוידיאנית לרגשותיו ברגע כאוב של פקחון. פרשנות זו אומרת שכל אימת שאנו אוהבים, מה שאנו באמת רוצים זה סיפוק מיני. אנו משוועים בנוסטלגיה לפרוורסיה רבת- הפנים המאפיינת את המיניות הילדותית, החסרה לנו מאז נאלצנו להיפרד משדי אמנו. מקור האהבה הוא ביכולתו של האני לספק חלק מהאינסטינקטים באופן אוטו-ארוטי על ידי השגת עונג. היא בראשיתה נרקסיסטית ולאחר מכן מועברת לאותם מושאים שהובלעו באני. היא מבטאת את חיפושו הפעיל של האני אחר מושאים אלה כמקורות לעונג.  

לגבי היופי, פרויד טוען שמקורו בגירוי מיני ושמשמעותו המקורית הייתה "מעורר מינית" (das sexuell Reizende ‘die Reize'). האנרגיה הליבידינלית מאויימת בקלות רבה על ידי המציאות וכל סוג של סמכות, שאינם ממש חלק בנו; ואנו גם מאוד רוצים את העונג המיני הזה; התוצאה היא שאנו הדחקנו את טבעם האמיתי של רצונותינו ואנו מנסים לספק אותם על ידי פנטזיות מורכבות, מודעות ולא מודעות, חברתיות כמו גם אישיות. פנטזיות אלה מוצאות ביטוי, בין השאר, בתיאוריות שהן למעשה הונאה עצמית אודות סיבת יופיו של מושא מסוים, אודות הסיבה בגללה אדם זה ראוי לעזרתנו ולהקרבה עצמית, אודות הסיבה למילוי חובות מסוימות, וכן הלאה, בכל רמה, בעירות ובשינה. קיומה של התרבות כולה תלוי למעשה ביכולתנו לעדן את יצרינו, משמע ,בויתורינו על מימושם המלא. כמו כל ההוגים השייכים למסורת הראליסטית בנושא האהבה, טוען פרויד שהאהבה המינית אינה אלא המצאה דרכה אורגניזמים מסדרים לעצמם מימוש הדיר והרמוני של צרכים פיזיים. צרכים אלה קשורים לדחפי רבייה המתוכנתים במין האנושי והמחוסרים כל אידיאליות. 

מן הנצרות למדנו שבני- אדם מן השורה מתעניינים באחרים כל עוד הם עונים על צרכיהם, מן הרומנטיקה, כי הרומנטי מאוהב באהבה ובמוות יותר מאשר באהובתו; מאפלטון הבנו מדוע האהבה שאנו רוחשים לזולת אינה מספקת את צרכנו העמוקים ביותר, ומפרויד - שתפישה שונה של צרכינו העמוקים מבהירה מדוע אומללות מסוימת באהבה היא תנאי לתרבות כולה. מכולם למדנו שבני-אדם קונקרטיים הם רק אמצעי: בין אם מדובר במימוש צרכים אגואיסטים או במימוש אידיאלים נעלים. ניתן לשאול: מה עדיף?

מסורות אלה מאפשרות לנסח את הדיאגנוזה של מצב הבלבול בו אנו לוקים כיום במונחים הבאים: עירוב של המסורות הרומנטית והפרוידיאנית, שאינן עולות בקנה אחד; וכמיהה לא ברורה למשהו גדול יותר, שחורג מאהבת אנוש גרידא ולכן גואל מאכזבותיה, נוסח אפלטון או הנצרות (המזרח באפנה כיום בהקשר זה), אך מבלי "לשלם את המחיר" הכרוך בשינוי פנימי וחיצוני. 

המגמה כיום היא לעודד את אהבת הזולת כפי שהוא ואת ההתענגות עליו. למגמה זו אין תמיכה תיאורטית באף אחת ממסורות האהבה שהוצגו. דווקא תפישות פילוסופיות שראו בידידות את אידיאל האהבה יכולות להיחשב כמטרימות מגמה זו. אולם אהבה אינה ידידות, בכך יסכימו גם פרויד וגם הרומנטיים. ואם אכן מדובר בתפישת אהבה חדשה, יתכן שאנו עדים ללידתה של מסורת אידיאליסטית חדשה, שאפתנית לא פחות מקודמותיה. שכן אהבת הזולת כפי שהוא והתענגות עליו (לא השכן ממול, אלא אותו זולת אתו אנו ישנים ורבים, זה שלרוב לא ממש עונה על צרכינו) מניחות את אהבת החיים כפי שהם וההתענגות עליהם, בין אם הם לטעמינו, בין אם לאו. מדובר לא פחות מאשר בנוסחה הגואלת הניטשיאנית של אהבת הגורל, משמע, לא לרצות שהמציאות תהיה אחרת ממה שהיא, לא רק לקבל אותה אלא לאהוב אותה. מטבע הדברים גאולה זו מתאימה למתי מעט. גם התומכים במגמה זו אומרים במפורש שאהבת האדם בייחודיותו היא יכולת מתקדמת שייתכן שלא תמומש על ידי כולנו. ספקנות מסוימת באשר להצלחת הפרויקט בקנה מידה גדול מתבקשת. 

כשלעצמי, הייתי מתחילה בהבהרת הבלבול בנושא האהבה, בהפחתת ציפיות מהיכולות האנושיות בתחום זה, ובפיתוח אפיקים חדשים של אהבה לא-אישית (שאינה ממוקדת באדם ספציפי) להשלמת החסר. אלא שמעלותיה ומגבלותיה של אהבה לא-אישית הם נושא למאמר אחר. 

ביבליוגרפיה

בן-זאב אהרון, בסוד הרגשות, זמורה-ביתן, 2001.

Gould, Thomas, Platonic Love, Routlege & Kegan Paul, London, 1963.

Rougemont, Denis de, L'Amour et L'Occident, Albin Michel, Paris 1962.

Rougemont, Denis de, Les Mythes de l'Amour, Albin Michel, Paris 1996.

Singer, Irving, The Nature of Love, 3 vols., University of Chicago Press, Chicago and London, 1984-1987.

Singer, Irving, The Pursuit of Love, John Hopkins University Press, Baltimore and London, 1994 

תגובות