מגזין

זן מסוכן

אם תשאלו אותו לפשר הכדור הצהוב שבשמיים, הוא יאמר שזוהי שמש, והיא זורחת רק בזכותו, יום יום, זורחת לו היישר מהתחת.

מאת מאור בוכניק. 06-05-2007
זן מסוכן

הוא מסתובב בקרב ההמון, מפזר חיוכים מאולצים לכל עבר, זחוח, בעל מראה מדושן עונג. חמוש במשקפי מעצבים, חולצה מכופתרת ממותגת, מגוהצת למשעי. הוא חבר של כולם, הוא דואג לשלומם, ובעיקר משתדל בטרחנות מעיקה ובלחיצות ידיים עם כל מי שמסביבו, להוכיח את הצורך בקיומו. בתנועת פתן חלקלקה, הוא נע במהירות על גחונו, כאשר גופו מתחכך בקהל ולשונו משתרבבת ומלקקת כל אשר נקרה בדרכו. מהנהן בראשו בתיאטרליות, ומסיכה גדולה המקנה לו ארשת חשיבות מעושה, מרוחה על פניו. אם תשאלו אותו לפשר הכדור הצהוב שבשמיים, הוא יאמר שזוהי שמש, והיא זורחת רק בזכותו, יום יום. זורחת לו היישר מהתחת, הוא מושך אותה החוצה בכאב וייסורים, ותולה אותה גבוה, רק לכבודכם, למענכם ובשבילכם. בריאות ואריכות ימים, פרנסה ושפע לכם הוא יסדר, שלווה ושלום, גם ביטחון ואף שיוויון. כל בקשתו היא אחת, ובתחנונים מבקש הוא, שרק תאמינו בו.

במחזוריות זמן משתנה, יגיע יום חגו. תופינים ומגדנות יפלו מהשמיים, באשר תביטו דיוקנו יהיה מרוח, קולו יתפוס כל פינה. בשעשוע זול הוא יהתל בך, ירכוש את אמונך. מקסם השווא יסמם, ויקח לך משליטתך. בשנייה אפילה, בעודך נפעם ונדהם, מתוך החשיכה יקפוץ לעברייך, אולי ללקק סוליית נעלך, אולי להכיש בעקבך. הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש. לעיתים בפתאים ינסה לפתותך, היזהר לך גבר, כי לעיתים הוא עלול גם ללבוש צורת אישה. רוחו דחוסה כעת בחזייה, ובעפעוף ריסים תשבה את מבטך. הוא לבטח אינו האלוהים, ספק אם הוא אדם, גם "נחש" היא היא מילה עדינה.

בסופו של יום, הוא יעלם ויאמר לכם שהוא ממהר לדרכו, לעיירה הבאה, ליעד הבא, לעזור ליתומים ואלמנות, לנקות את החרא שהצטבר באורוות. למעשה, מיהר השפל למאורתו, שם הוא זומם ורוקם קשריו, מוכר נשמתו ובתמורה מקבל שררה. סודות הוא לוחש בסתר, על אוזני מקורביו וחבר מרעיו.

אפשר להוריד כפפות, פה נגמרת הפואטיקה, עכשיו מתחילה הפוליטיקה.

טס במעלה המדרגות, מתפרץ לדירה, זורק את התיק על השולחן ורץ להתיישב על האסלה. העלייה הדרסטית בלחץ הברומטרי ורמת המשקעים הגבוהה, לא מאפשרים לי אפילו לעצור לשנייה, ולקחת איתי חומר קריאה. לא נותר אלא לבהות בכיור שמולי, להרהר בקמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים, שאך נערך שעות ספורות קודם לכן בקמפוס, כאשר במקביל, הרדיו (שלרוב נשכח פועל) מדווח בקורקטיות על גזר דינו של עוד נבחר ציבור שהואשם בהטרדה מינית. העונש הומתק, ובית הדין פסק כי אין בעבירה קלון. מעכשיו אפשר לדחוף לשון בלי בושה. המשמעות היא שאותו השר יכול לשוב לכסאו בממשלה. החרא נשטף. הורדתי את מכסה האסלה ויצאתי. התיישבתי על הספה, פתחתי את היומן ואחרי עיון קצר, העברתי את הסימנייה עוד יום "קדימה". היומן אומר שהשנה היא אלפיים ושבע. ימי הביניים. הממלכה העריצה עדיין שולטת. המלך תאב בצע, וכל עיקרו הוא הונו. השר של אוצר הממלכה, אל הזהב טוחב ידיו בלי בושה, ילדים קוראים לזה "גניבה". איכרי הממלכה ימשיכו להסתפק בסלק ולפת. ליצן החצר מונה לשר הצבא וכישוריו נפוצו גם אל מחוץ לחומות הממלכה. (אכן היה גם נשיא ושמו קצב, אך גם בממלכה דמיונית אין לי בשבילו תפקיד).

סטופ. מריץ רוורס, שלוש שעות אחורה. סטופ. הילוך איטי. קמפוס בת"א, שעת צהריים, החצר עמוסה באנשים. יום בחירות, הקרקס הגיע לעיירה. ג'יפ נוצץ במרכז הרחבה, ספות ראוותניות בצבעי אש מפנקות את התחת, סטיקרים של מותג כימיקלי בפחית, מנסים לחדור לתודעה מכל כיוון. דיילת מצודדת מחלקת פחיות לעוברים ושבים (אל דאגה, יש גם דיאט). ההמון שמח וצוהל, נציגי אחת המתמודדות, עוברים בין שורות הקהל היושב ומפזרים שוקולדים לכל עבר. ככה זה כשלומדים מהטובים ביותר, הרי הייתה את אשת רוה"מ שיצאה בכפכפים, וחילקה מגשי פיצות לסטודנטים שהפגינו, היה מרכז מפלגה שחילק נקניקיות למתפקדיו (סמל פאלי, אולי רמיזה לזין שיקבלו בעתיד). כנראה שאין צורך באידאולוגיה או עקרונות בכדי להנהיג, כל מה שצריך הוא מעט ממון, די דומה לקניית גרביים בשוק - "שלוש בעשר". הרי מצביעים אפשר לקנות בזול, ואם כבר גרביים, אולי בבחירות הקרובות כבר עדיף להצביע ברגליים.

קפיצת זמן מטורפת, כמעט חודש "קדימה". רצף האירועים השגרתי בארץ, נבלע בתוך מסגרת נעימה שנקראת חופשת חול המועד פסח. אחת לשנה אנחנו חוגגים את יום חירותנו, היציאה מהעבדות לחירות. אז יצאנו, או לפחות כך חשבנו. אחריו זכינו לחגוג את יום עצמאותנו, ושוב, כנראה שרק דמיינו (אבל למה להיות קטנוני, העיקר שיש אוליגרך רוסי שיארגן מסיבה ויחלק קבב בחינם). מאז, החזרה לשגרה בוששה להגיע. הממלכה גועשת, גולשת ממחדל למהומה, לא עובר יום בלי שערוריה, שביתה, או דיבורים על מלחמה.

הבוקר מקיץ על ת"א, שש בבוקר חוזר מעבודה אחת, ומוותר על השינה, עוד שלוש שעות ממשיך לעבודה השנייה, שגרה של סטודנטים בממלכה. העיר מתעוררת אחרי עוד לילה סוער בכיכר, ניצני מרד, כשעשרות אלפים דרשו את סילוקו של המלך ושר צבאו. מאה חמישים ושישה הרוגים במלחמה, פלוס שלושה חטופים לא כולל מע"מ, הם אולי סיבה לא מספיק מוצדקת, אחרי הכל, אלו בסך הכל פחות פיות להאכיל (לא ככה, אדוני ראש הממשלה?).

השעה המוקדמת מזכה בשקט נדיר מסוגו בעיר, אז היד נשלחת בכבדות לתיק שעל השולחן. באופן מיסטי, אולי צירוף מקרים, או סתם הקשר הזוי כתוצאה מחוסר שינה, אתה קולט היכן הנחת את הסימנייה בפעם האחרונה בתהילים. "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", בתרגום חופשי, הגיע הזמן לשלוח את הידיים לצוואר, ולתלוש ממנו ממנו את קולר הברזל, המחובר בשלשלאות, המוחזקות אצל חבורה שניכסה לעצמה מדינה, לקחה את כולנו כבני - ערובה, כעבדים, כבשר תותחים.

אין פה פאנצ'-ליין, גם לא מוסר השכל, כמו עתיד של מדינה לוטה בערפל. בנתיים יש רק את מימוש ההזדמנות, אולי האחרונה, לומר מילים בצורה חופשית, ומבלי להביט מאחורי גבך או לישון עם עין אחת פקוחה, לא יקחו ממך את החופש, פשוט יקנו אותו. אולי האסימון ייפול אצלך, בבוקר אחד גשום, כשצופר המשאית יחריד את שנתך. בריצה מבוהלת תצא החוצה, ותעמוד המום בבוץ. קצין במדים יזרוק לך מדים ונשק, "עלה", הוא יפקוד. לא תוכל לפצות פה ולהוציא הגה. על הספסל הרטוב, תשב, ותמלמל לעצמך, "למה שתקתי", רק תזכור שנתת לזן מסוכן של פוליטיקאים להשתלט על חייך. אולי זה תסריט דמיוני אולי נבואה שחורה, כמו ראש ממשלה מכהן, שזוכה רק לשלושה אחוזי תמיכה.

תגובות

  • מממ...

    תחזור לעצמך.היית טוב בעבר

    מממ..., 19-06-2007 06:51