מגזין

חילופי עונות

"מעבר לאופק קיים עוד מהיופי, רק שאינו גלוי כרגע לעין". סיפור קצר.

מאת מאור בוכניק. 29-12-2006
חילופי עונות

חמש בבוקר זמן ת"א. עיניים טרוטות מעייפות של יום. אחד הרגעים היפים ביממה של העיר הזאת. השקט הזמני הזה, פשוט גורם עונג לאוזניים, כמעט רצון לגדל את ילדייך פה. העיניים צופות דרך חלון הסלון הענק, בפס הזריחה הורוד הנמתח מעל גגות הבתים. השמש מקיצה לאט, אך עדיין מתעוררת לפני כולם. פוקחת אט אט עינייה, עם כל מצמוץ, שולחת עוד קרן אור. עיניים חומות, חום דבש דבורים טהור, כשהעפעף מכסה באופן טבעי ולא בכוונה חצי אישון, מין מבט של כלבלב האש-פאפי, כזה שמעורר בך רצון למחוץ אותו מרוב חיבוק חם.

זמן להוריד עוד קלפים לשולחן. חצי ליטר בירה, חצי בקבוק קברנה סוביניון וחצי ג`וינט, כמובן שהמוסיקה שמתנגנת ברקע נכתבה עליי, מבקשת להפליג איתה, איתו, איתי.חלון הסלון הענק, הפרוש למולי, חושף מקומתו השלישית את ענני הסתיו מעל מרכז ת``א. יופי טבעי, מעורר רצון לחבק אותו ככרית ולהירדם איתו בזרועותייך, רק שהיופי הזה נע מהר, גבוה ורחוק, מעל כל האפור האורבני המכוער.

בוקר חדש נפרש על העיר. טיפות הגשם הראשון יורדות על העיר, ללא הבחנה בין צפון לדרום, כאילו מעולם לא היה כאן חורף. תמיד תופס את כולם לא מוכנים. מחזה שכיח לראות אנשים מרימים מבטם לשמיים למגע טיפות המים הראשונות. אותם אנשי העיר שלא טורחים לאמץ צאוורם אל מול בנייני ענק ומטוסים מנמיכי טוס מעל העיר. טיפות ספורות לאחר קיץ תל אביבי דביק, ואנשי העיר, כנראה מבלי לשים לב, מגלים את קטנותם המזערית אל מול כוחו של הטבע, המחזוריות הקבועה שלעולם לא תהיה תלויה בנו.

כנראה שזה הטבע שלנו, בני-אדם. ימים ספורים שיחזרו באופן שיגרתי, יראו לנו כעניין מובן מאליו, בלתי נתנים לשינוי. הרי כבר כמעט שנה, שהשמים כחולים והשמש זורחת, אותה השמש מאתמול ושלשום.עד שיום אחד, כרעם ביום בהיר, הטיפות זולגות. השמש נעלמה לעת עתה. כאילו טסה מכאן.בשבועות האחרונים אמנם ניתן היה להבחין בעננים כבדים המשייטים בכבדות בשמיים, אבל עדיין היה חם. אז מה אם בזמן הזה השמש כבר התארגנה לעצמה על ויזה וכרטיס טיסה, היא עדיין הייתה פה.ביום שאחרי היום הבהיר, ההוא עם הרעם, אתה משלים עם העובדה שתלתלי הזהב כבר אינם פה. קרני השמש מחממות כרגע את החצי השני של כדור הארץ.

מבחינתך, זה הזמן האידאלי להוציא מהארון את המעיל הארוך, שעוטף אותך עד הקרסוליים.במחשבה שנייה, אי אפשר להיות מוכנים לטיפות הראשונות. הרי לא תלבש את המעיל הגדול כשעדיין חם בחוץ. גם כשהשמש ארזה לה מזוודה, עדיין היה חם בנוכחותה. אחרי שעזבה, אז מגיעה ההתכרבלות, ואתה מחבק את עצמך, מרוב קור, אולי מגעגוע. אחרי שטיפת הגשם הראשונה תשתחל לך בין צאוורון החולצה לבין העורף, תנסה לדמיין את המגע של חום גופה.

צעד אמיץ לעבר סף החלון הענק, חושף מחזה אופטימי. אוויר קריר, רענן, חדש וטרי. בין החרכים הצרים שניפערו בין העננים הכבדים, ניתר לזהות את פס האופק התכלחל. האופק נושא הבשורה, מצית את האופטימיות. מעבר לאופק קיים עוד מהיופי, רק שאינו גלוי כרגע לעין. ואז מגיע רגע ההתעוררות, אתה מבין ששכחת את המחזוריות. במהלך החודשים הבאים, האדמה תרווה צמאונה, המאגרים יתמלאו, חיות ובני אדם בהדרגה ישילו שכבות, הצמחייה באיטיות של צמחים, תצמיח דור חדש ותלבלב מכל הלב. הימים יתארכו, ותתעורר הציפייה. משמעות הדבר היא שהשמש בדרכה חזרה, לא שכחה וחוזרת לעוד עונה.

תגובות