מגזין

על הניסיון

האם הוויזואליות הצליחה להיכנס לנעליו של הדימיון? גבריאלה דוידוביץ' צפתה ב"על העיוורון" - עיבוד קולנועי ליצירת המופת של זוז'ה סאראמגו

מאת גבריאלה דוידוביץ'. 10-12-2008
על הניסיון

דמיינו מצב בו אתם קמים בבוקר, מתחילים את היום כרגיל, עסוקים ומרוכזים בעצמכם ובבעיותיכם כמו בכל בוקר לחוץ, כשלפתע, הכל הופך לבן. פתאום ביום בהיר אחד נעלם חוש, אותו חוש שהופך את העולם לממשי, חוש הראיה. "על העיוורון" הוא סרטו החדש של פרננדו מיירלס, המציג גרסה קולנועית לספרו הנודע של הסופר הפובליציסטי ז'וזה סאראמאגו.

בבוקר תמים אחד, בעיירה לא מוכרת משתנים כל סדרי עולם. זה מתחיל כשבחור קוריאני לפתע מאבד את ראייתו ללא כל סימנים מקדימים לכך או הסבר מדוע הדבר קורה דווקא לו. מבלי היכולת להבין ולתפקד עקב ההלם התוקף אותו, הוא נאלץ להזדקק לעזרתם של העוברים ושבים. תחושת רחמים כבדה עולה מתמונה בה אדם ברגע אחד הופך לחסר אונים לחלוטין ואין הוא יכול לעשות דבר או חצי דבר בעקבות זאת. הציפייה היא שהסביבה מייד תתערב ואנשים יגישו את עזרתם. משם מתחיל סיפורו הנודע של סאראמאגו הנבנה כמו שתי וערב, מרבדים רבדים לניתוח והצגת חברת המין האנושי.

העיוורון מתפשט כ"מגפה לבנה", אט אט כל מי שנחשף לאותו אדם מוצא עצמו מוסגר למוסד ישן בכדי למנוע הדבקה נוספת של אותה אפידמיה. כל הנפגעים הראשונים מסגירים עצמם יחד, הנפגע הראשון, הסובבים אותו, רופא עיניו (מארק רופאלו) ואשתו (ג'וליאן מור),שהיא היחידה מבין כולם שאינה נפגעת ומסוגלת עדיין לראות ולכן גם לצפות בקריסה המתממשת ובאה וכיצד היא רוקמת עור וגידים.

כמו בכל מקום אחר בטבע, החזק הוא השורד וכך גם כאן. האדם יעשה הכל בכדי לשרוד ולשלוט בעליונות, גם אם זה יכלול את תמצית הרוע והחרבת האחר. הסרט מציג תמונה עצובה ובוטה על התנהלותה של חברה חולה בעת משבר, איך החזק מרוכז בעצמו ובסביבתו הקרובה וכמה נמוך ניתן להגיע בכדי לקבל כוח ושליטה. במצבים אלה היוצרות מתהפכות ומי שהיה כל יכול בעבר הופך לנזקק מעורר רחמים ודווקא מי שהיה החלש ביותר משתלט ומנצל בצורה צינית את המצב ואת האחר.

הסרט מנתח חברה והתנהגויות, הוא בא להראות כיצד ניתן לאבד ברגע את כל שעמל עליו האדם המודרני שנים רבות בניסיון לעבר הקדמה. הסיפור המקורי מנסה להעביר ביקורת ושאלה לאן פנינו מועדות, כיצד אנשים דורסים האחד את השני בתירוצים מגוחכים הנובעים אך ורק מאהבה עצמית וכוח עצמי וקיימים מאופן התנהלות החברה. כיצד עיני כולנו סגורות לנוכח הפגמים הרבים הקיימים לידינו ובגללנו.

זהו סרט קשה לצפייה והתמודדות כיוון שהוא באמת נוגע בכמה נקודות שכל אחד היה מעדיף להתעלם מהן ולהמשיך בפינתו הקטנה והבטוחה. אך זו בדיוק מטרתו, להכביד ולהקשות על הצופה כדי ליצור זעזוע מספיק עמוק. ליצור הדמיה של מה יכול לקרות אם נמשיך לקבל את תחלואי החברה ולא נעשה עם זאת דבר.

מבחינת העיבוד הקולנועי, מדובר במעין משחק אירוני, הלוא הניסיון הוא להעביר את המסר כי עיני כולנו עצומות, זאת דרך מדיום שדווקא מנצל ומגרה את ראייתנו בצורה הכי ברורה שיש. המשימה להעביר מצב מחשבתי הדורש מאמץ רב כל כך, קשה מאוד מבחינה זו מאחר ואין כל אופציה לתת לדמיון להשתולל, יש צורך לקבע את המחשבה והתמונה בניסיון להעביר את המסר המקורי. כאשר קוראים את הספר ניתן לפרש ולהשליך את המצב בצורה מערכתית כוללת אך בצפייה בסרט חייבים להתמקד בצורה ספציפית כמה שיותר בדמות ופעליה. מצב זה תוקע את זרימת הסרט, כל פרט מפורט בתמונות הנעות יתר על המידה, כיוון שזהו היתרון שאמור לפעול כאן אך לצערי הוא שמחמיץ את המטרה ואין שום זרימה בהרבה חלקים מהסרט בגלל החיוב להראות את כל השלבים.

חבל שהדמויות בסרט לא מתפתחות מספיק, פרננדו מיירלס יכל ליצור תמונה הרבה יותר אישית אם היה נותן נפח רב יותר לשאר הדמויות. הוא משקיע את כל מאמצו בדמותה של אשת הרופא, עד שלרגע נדמה כי היא סוג של אלוהים או אולי אפילו גרסתו הנשית של ישו. ג'וליאן מור באמת מבצעת משחק יוצא מן הכלל, הבעות פנייה וצילומי גופה מלמדים על יתרון כלשהו למה שאמורה לספק הגרסה הקולנועית, אך לבושה בלבן למען ייחוד כלשהו לאורך כל הסרט צפוי מדי וברור מדי ולכן גם חסר טעם. אין כל ספק כי היא חיונית מאוד בכל שלבי הסרט, אך הדבר מצמצם את אפשרויות הדמויות האחרות, שמורגש כי הן יכלו לבלוט ולתרום יותר. מארק רפאלו, בשנים האחרונות צובר תאוצה ואילו כאן בסרט מורגש כאילו התפקיד קטן למימדיו ואין הצלחה ביצירת קשר ישיר.

הפן הוויזואלי לעומת זאת נבנה בצורה מדהימה. ישנם שימושים רבים בתעתוע העיניים, תרומה הנותנת לצופה חיבור משמעותי יותר בהבנת תרגום יכולת הראייה. בסצנה הראשונה נדמה כאילו מתבצעת ממש בדיקת עיניים דרך רמזורים ברחוב ובהמשך ישנם דגשים על צבעים וזוויות מסוימות. בהדרגתיות, הצילום הופך למטושטש במקרים מסוימים, עד לכדי איזשהו אובדן ראייה כולל והתשומה לכך היא בלתי נשלטת. מיירלס משתמש בתמונות שרופות ובתקריבים לא מחמיאים וכל זאת בכדי לאמץ ולפרש את כוח הראייה. העיר בה מצולם הסרט איננה מוכרת, מה שמקשה על הצופה להתמקם מצד אחד אך עוזר להגברת אותה תחושת טשטוש ובלבול. מיירלס משתמש בכל הכלים אותם הוא יכול לקחת מהעולם הקולנועי כדי לנסות להעביר את המסר הקשה הזה, אך כנראה שזו משימה לא פשוטה, עבור כל מי שקרא את הספר המקורי בעבר.

העוצמות לא בהכרח מגיעות מהסרט עצמו, שבהרבה מחלקיו נראה מאוד תקוע. הביקורת אותה הסיפור מנסה להעביר קשה, חשובה ורלוונטית מאוד, לכן מי שרוצה להעמיק יותר, ספרו המקורי של סאראמאגו יהיה המומלץ והאפקטיבי. "למקצרי הדרך" למיניהם, הגרסה הקולנועית בהחלט תעשה את העבודה.

תגובות

  • אדפטציה גרועה ומיותרת לחלוטין!

    מוטב היה לו העיבוד הקולנועי הזה לא היה בא אל העולם!

    espressocup, 14-02-2009 02:01