מגזין

קלידים ואזיקים

שתי נשים, פסנתר אחד והרבה מטענים מן העבר. גבריאלה דוידוביץ' חזרה מהסרט "ארבע דקות"

מאת גבריאלה דוידוביץ'. 02-12-2008
קלידים ואזיקים

החורף הגיע, אני לא ממש בטוחה אבל יש לי איזושהי תחושה שהוא כאן, מבצבץ לו וכאילו בעוד שנייה הוא יפרוץ החוצה וכל התחושות והאווירה המתלוות לכך יגיעו עמו גם כן. אם יש משהו חביב בערבים קרירים של תחילת החורף זה ללכת לאיזה סרט טוב, להסתובב קצת ברגל אחרי זה כדי לספוג ולחוות את כל מה שראית כמה דקות קודם לכן יחד עם הקור החודר.

הסרט הנבחר היה "ארבע דקות" Vier Minuten סרט גרמני בבימויו של כריס קראוס. כבר תקופה שאני יודעת על הסרט הזה ולא ברור לי למה הוא לא ממש משך אותי, משהו בפוסטר הפרסומי שלו לא זרם לי טוב למרות שרק מהללים ומשבחים אותו, כמו קניית ספר, "הכריכה" שלו פשוט לא עשתה לי את זה.

ארבע דקות מספר סיפור קטן , הוא מציג סיטואציה קשה שלא רחוקה ממציאות ממשית. הסרט מראה התמודדות וחוסר התמודדות נשית בקשיים הנושנים בעולם, הקונפליקטים הנשיים בצורה הכי אמיתית שאפשר.

ההתמקדות הינה בסיפורן של טרודי קרוגר וג'ני , שתי נשים השונות בכל מהותן וקיומן. למרות הבדלים מהותיים מאין כמותם, מוצאות השתיים שפה משותפת ודרך לתקשר. טרודי קרוגר היא אישה מבוגרת בסוף שנות ה-70 לחייה, היא חייה לבדה בעיירה קטנה בגרמניה וכל חייה מתרכזים בכלא הנשים הסמוך לביתה. היא החלה את דרכה בבית הכלא בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר הוא סופח על ידי הנאצים והפך לבית חולים צבאי.

בשנים הללו שרתה כאחות במקום ובין היתר לימדה וניגנה בפסנתר. את חלומה להיות כשרון נגינה מהולל היא איבדה כבר אז, אך למרות זאת לא זנחה את אהבתה לפסנתר והמשיכה תמיד לנגן. קרוגר חווה טראומה קשה באותה התקופה בה היא נמצאת תחת המשטר הנאצי, אותם קונפליקטים נשיים מהותיים המועלים בסרט מתפתחים כבר שם ואותה הטראומה גורמת לה להשתקע בבית הכלא ללא כל יכולת להרפות מהמקום או להתנתק ממנו.

היא נשארת כמורה לפסנתר עבור אסירות הכלא. במשך 60 שנה חייה מסתכמים בשיעורים אותם היא מעבירה לאסירות לא ממש כישרוניות ומוכשרות, כאשר היא תמיד מחפשת אחר הביצוע המושלם של היוצרים הקלאסיים שוברט, באך, בטהובן ומוצארט.

חייה משתנים לחלוטין לאחר שהיא מגלה ממש במקרה את ג'ני,  בחורה קטנה וצנומה בת 20, אסירה חדשה בבית הכלא שלא ניתן לחדור או להבין אותה והיא מרוחקת מכל אדם. דבר אחד ברור ובולט בה מכל, היא יודעת לנגן בפסנתר. לומר שהיא יודעת לנגן בפסנתר יצמצם את כשרונה למקום דיי ממוצע, היא לא רק יודעת לנגן בפסנתר, היא גם יודעת להוציא ממנו רגשות, אנרגיות וצלילים שנוצרים רק עקב התערבותה בחפץ הדומם.

ג'ני חסרת כל כשרון כאשר הדבר נוגע לתקשורת עם אנשים, היא אלימה, מרוחקת, חוצפנית, מלוכלכת והגרוע מכך הוא שאין לה שום רצון לנסות לשנות את הדברים הללו, ההפך הוא הנכון היא תוקפת כל מי שעומד לידה או בדרכה. היא רוצה לנגן, לא רק רוצה לנגן אלא צריכה לנגן, הנגינה בוערת בה ונראה כאילו אין לה כל שליטה בכך, זו פשוט מהותה ואין ביכולתה כלל לבחור אם לנגן או לא. אין ספק שאם הייתה לה את אופציית הבחירה אם לנגן, מזמן הייתה נוטשת שיגעון זה.

קרוגר רואה את הטירוף הבוער בעיניה ובידיה ומבינה שאולי סוף סוף מצאה את האדם שיוכל להגיע לרמה הגבוהה ביותר בנגינה. היא מחליטה ללמד את האסירה ולכוון אותה, היא איננה מסתירה כי מטרתה היא לא האישיות עצמה, אלא הכישרון האלוהי אותו היא קיבלה. ג'ני עבורה היא חלאת אדם ואין היא כלל רוצה להכיר את האדם הפצוע העומד מולה, אלא רק את הקסם היוצא משתי הידיים הללו שזמן קצר קודם לכן נטלו חיי אדם.

בין השתיים מתפתחת מערכת יחסים מאוד סבוכה. הבנה נשית היא כנראה משהו שלא ניתן לשלוט בו ובמוקדם או במאוחר הוא יהיה חייב לעמוד על הפרק. עם כמה וכמה משברים במהלך הדרך נוצר קשר עמוק בין השתיים, קשר שאין בו כל בחירה הוא פשוט חייב לקרות וכל זאת בעזרת הפסנתר המתווך ביניהן, כאשר עבור כל אחת הוא מייצג עולם שונה לגמרי. שיאו של הקשר ימוצה כאשר לג'ני יינתנו ארבע דקות בהן היא תצטרך להציג את נגינתה, שתצא מתוך קרביה ונשמתה.

הסרט מלווה כולו במוזיקה מדהימה, מפסנתר קלאסי ועד לערבובו עם רוק, מטאל, מוזיקה צפון אפריקאית ואפילו כליזמרים, כאשר כל אלו גורמים להקשבה והאזנה שונה לכלי העצום הזה, הפסנתר. גם האדישים ביותר לכלי, המקבלים אסוציאציות שלילות או "כבדות" מנגינת פסנתר, לא יוכלו להתעלם מכך שישנם צלילים מאוד לא אופייניים ומיוחדים בסרט. למוזיקה לבדה יש אמירה הנותנת לחוש ולהבין את כיסופי הדמויות מהנגינה בלבד.

קראוס בימאי הסרט, הגיש יצירת מופת המנסה לטפל, להעלות ולהילחם בבעיות המין הנשי במקומות קטנים, בבעיות שלא קשורות לאישיות, אלא נוצרת ממצב קיים ויש את החובה להתמודד עמן. לאורך הסרט הוא משתמש בתבנית בה הוא מראה את העתיד לקרות ולאחר מכן נותן לדמות לספר על כך, מה שיוצר מעין השקפה צינית על מצבים שונים. הוא בונה דמויות מלאות ורחבות אך בכל זאת משאיר מסתורין כלשהו בהתבוננות עליהן.

כל הדמויות בסרט מגולמות כאנשים רגילים ופשוטים כאשר השקפתן מורכבת מסביבתן הקרובה והיא מספיקה בכדי למלא את כל תפיסת עולמם וחייהם. הבעיות עמן מתמודד הסרט הן חסרות זמן, כך גם נראה כאילו אין שום משמעות לשנים בהן מתרחשת העלילה. הסרט עצמו צבוע בצבעים דיי כהים  מה שמוסיף להתמקדות המשמעותית בבעיה, ואין צורך כלל "לבנות" אווירה, להפך הכל נבנה סביב המשמעות בסיפור כשהחורף  משחק תפקיד חשוב בסרט .

קראוס מציג את הקולנוע והסיפור הפשוט, קולנוע שבנוי על תסריט מספיק חזק ומשמעותי המראה לכל מי שצופה בו ש"פשוט" זה הדבר האחרון שאפשר לומר על קראוס ויצירתו. זהו ללא ספק ה-סרט לפתוח איתו את החורף ואולי גם לשנות קצת את התפיסה.

תגובות

  • כתבה מדהימה! עשית לי חשק לראות את הסרט...

    ולהסתובב קצת ברגל כדי לעכל ולחוות את מה שראיתי - כל כך נכון!

    זהבצ'ה, 03-12-2008 04:41

  • כתוב מקצועי ויפה ...

    אהבתי

    חן, 03-12-2008 05:32

  • אחד הסרטים המרגשים שראיתי..

    סרט מדהים!! מרגש וממלא השראה :) הרבה זמן לא יצאתי מסרט ואמרתי : "וואו"..

    טל, 03-12-2008 17:38

  • באמת כתוב יפה, עושה חשק ללכת איתך לסרט

    הדקה שאחרי, 04-12-2008 19:24

  • איזו אחות איזו...

    האחת והיחידה אמנם לא בראש של סרטים גרמנים אנכי אבל הכתיבה שלך הדהימה אותי אחות קטנה גדולה שכמוך...

    עמרי, 05-12-2008 08:29

  • סרט אדיר, יצירה נפלאה, חד פעמי

    מזמן לא יצאנו מסרט כל כך נפעמים, סרט חובה, חוויה אדירה

    גיל, 10-12-2008 11:46