מגזין

לקוחות יקרים

ביום ללא קניות לא חייבים רק לסגור את הארנק, אפשר גם להאט את הקצב במרוץ העכברים. סער גמזו מרחיב את העדשה

מאת סער גמזו. 26-11-2008

תגיות: יום ללא קניות

לקוחות יקרים

אנחנו לא ממש שמים לב לזה במהלך היומיום. פשוט רצים ורצים כמו עכברים במבוך ומחכים למפגש המיוחל עם חריץ הגבינה שיבשר לנו שהצלחנו. מעמיסים על עצמנו עוד עבודה, עוד לחץ, עוד קצת שעות נוספות בשביל האייפון החדש, בשביל חריץ גבינה בדמות ג'ינס מעוצב.

הריצה המעגלית הזו סביב הכנסה נוספת שתוביל להוצאות גדולות יותר רחוקה מלהזין אותנו חיובית. אנחנו עובדים קשה יותר כדי לצרוך יותר ואולי כך נצליח להגשים את ההבטחה הפרסומית ונהפוך לאנשים טובים יותר. עד היום, לא נתקלתי באדם שחשבון הוצאות מנופח עשה אותו לטוב יותר אבל בהחלט ראיתי את ההיפך. ראיתי בחורים צעירים שמאמינים שרכב חדש ונוצץ או גאדג'ט מתוחכם עושים אותם לטובים יותר. ראיתי בחורות שתולות את ההגדרה העצמית שלהן בזוג מגפיים או בחצאית מיני מבד סקוטי משובץ בגזרה מחמיאה.

המרוץ הזה שוחק אותנו מבפנים. אנחנו עסוקים תמידית בייצוג שלנו דרך החפצים שלנו. החומר תופס לאט לאט את מקומה של הרוח. את הנחמה שבחום האנושי, את התעלות הנפש של הקריאה והמוזיקה, את הסנטימנטליות השמורה לחפצים ישנים ואהובים, את כל אלה אנחנו מחליפים בתענוגות מהירים. רצף אורגזמות קצרות וחסרות משמעות שלא מצליח באמת לגרום לנו להרגיש טוב. סף הריגוש נשחק, רף העצבים יורד והתסכול גדל.

למה אנחנו לא מצליחים, למרות שאנחנו קונים בכפייתיות חולנית, להרגיש טוב באמת? למה רק הבחורות בפרסומת של הקולה כל כך מאושרות כשהן לוגמות מהשחור משחור הזה? מה לא בסדר אצלנו?

אבל אולי הסיפור הזה לא נוגע רק בנו. למרות האינדיווידואליזם החולני שמתחיל כרצון להגדרה עצמית וייחודית ומסתיים בצעקה אדירה של "אני ואפסי עוד" המצב הוא לא כזה. כמות המשאבים על הכוכב הזה מוגבלת וכשצד אחד מתחזק השני בהכרח נחלש. בדרכנו אל פסגת האושר הצרכני אנחנו משאירים במורד המדרון את המדינות המתפתחות ואת העולם השלישי ממנו אנו גוזלים משאבי טבע וכוח עבודה זול, אנחנו דורכים על החלשים וחסרי הישע שלא יכולים לקחת חלק במרוץ הקפיטליסטי, אנחנו מתפשטים מערכים אנושיים (וגם יהודיים) בסיסיים של קהילה בריאה וחברה מלוכדת ואולי הגרוע מכל - אנחנו מנחיתים מהלומת מוות על פיסת האדמה הזו שמאכלסת, מזינה ומקיימת את החיים שלנו כאן.

כשאנו קונים יותר, אנו זורקים יותר. חונקים את האדמה והים עם פלסטיק, מזהמים את האוויר ומדללים את האטמוספרה עם פליטה מואצת של גזי חממה ממפעלים, מרעילים את מי התהום עם דלקים ופסולת רעילה, כורתים ריאות ירוקות ויערות עד שאחראיים על סילוק הפחמן הדו חמצני מהאוויר שלנו (שלא לדבר על בעלי החיים שנכחדים כתוצאה מביעור היערות וצמצום שטחי המחיה) ושאר פשעים נגד הסביבה.

הרצון לסיפוק מיידי בשילוב עם תרבות האינסטנט שלא מכירה במיקום וזמן אחרים חוץ מכאן ועכשיו משאירים אותנו עיוורים לתוצאות. הכל הולך בכיוון אחד - שואה. ההתעלמות ההפגנתית מהנזקים שאנחנו גורמים והאצת התהליכים ההרסניים מקרבים את היום בו נצטרך להודות על טיפשותנו מול הדור הבא ונאלץ להתנצל בפניו על אדישותנו המוחלטת וחוסר הפעולה.

השבוע מצוין "יום ללא קניות" ומציע אפשרות לעצור רגע את המרוץ ולהרהר. כמה באמת ממה שאנחנו קונים אנחנו צריכים? האם קדחת הקניות באמת מביאה לנו אושר? האם תוספת הזמן בעבודה לא באה על חשבון המשפחה והחברים? האם כדאי לחשוב גם על מחר ועל הדור הבא? האם ראוי לנצל באכזריות קולוניאליסטית מדינות וחברות חלשות בשם המותג? יום ללא קניות לא מבקש מכם לנעול את הארנק. הוא רק מציע לחשוב פעמיים לפני שאתם מטביעים את עצמכם בעבודה, לחשוב פעמיים לפני שאתם שולחים יד לשקית ניילון נוספת בסופר, לחשוב פעמיים לפני שאתם הופכים לשלט פרסום ועוד משלמים על זה סכומי עתק.

לאלו שנמאס להם להיות עכברים מציע היום הזה כמה פעילויות מומלצות:

  • - קול הקמפוס מקדיש יום שידורים מיוחד לנושא עם מגוון תכניות.
  • - סלון מזל מקיים רצף אירועים ברחבי העיר.
  • - מתחם פינות יצירה, שוק קח-תן ובנק הזמן בגן מאיר (החל מ-12 בצהריים).
  • - הלייבל Lonely Boy מתחבר לרוח וליצירה ומציע את אלבומי הלהקות שלו להורדה.

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של Eric Gillet ושל RockoTM

תגובות

  • סוף

    נראה שאפשר רק להאט את תהליך כילוי המשאבים וגם זאת, רק אם נצליח לפקוח את העיניים של כולם, גם של אלו העוצים אותן במתכוון. אף אחד מהתאגידים המובילים לא יפסיק לכרות עצים\\לייצר פסולת\\לנצל כוח עבודה. נראה שיש חלק גדול מהעולם שחי את דרך הצריכה החזירית הזו ונוח לו עם איך שהדברים נראים. האדמה מקולקלת.

    איש מת מהלך, 27-11-2008 19:56

  • תאגידים ניזונים מהאדם הקטן

    לצערי מה שהכי מעציב זה שאנו האנשים הקטנים והממוצעים הדלק של התאגידים ששובים אותנו בכלא שבו הסורגים הם רק חולשותיינו. אנחנו נותנים לתאגידים את הכח וקשה לנו בתור פרט יחיד לדמיין איך אנו נלחמים נגדם. זה מאוד פשוט להלחם....פשוט צריך להתאגד ולסגור את הברז,הכוח בידנו אנחנו הדלק ואנחנו צריכים להסתכל טוב טוב במראה

    הרלב, 28-11-2008 09:11

  • בעיה

    ההרגל המגונה שפיתחו התאגידים בנו, האדם הקטן,הפכו בלתי נמנעים, אצל חלק גדול מהאוכלוסיה בארץ ובעולם. כאן אפשר לראות את זה מקרוב. הישראלי, המכוער. שים לב לכמה משפחות יש יותר שקיות סופר מהסופר עצמו, כמה זורקים אשפה מהחלון ברכב, כמה אשפה מייצרת משפחה ממוצעת ליום, אריזות גדולות ומוצרים קטנים, הרשימה רק גדלה והעיניים לא נפתחות או נעצמות בכוונה. לסגור את הברז זו אחלה סיסמה אבל ליישם אותה יהיה ממש קשה. זה נשמע פסימי אבל זו המציאות, על אף ההתעוררות שהחלה לאחרונה, יש נתח גדול באוכלוסיה שפשוט לא מבין, הכדור הזה גוסס.

    אלכוהוליסט, 28-11-2008 18:31