מגזין

הובר-מייגע

העיתוי להופעתם החגיגית של Hooverphonic בבארבי, הפתיע את אסף בן-קרת, שהגיע בלי ציפיות וכבר המשיך הלאה

מאת אסף בן-קרת. 24-11-2008

תגיות: Hooverphonic

הובר-מייגע

הטריפ הופ מת כבר מזמן, גם המונח צ'יל אאוט אינו בנמצא, בריסטול היא לא המקום האופנתי בעולם ו"הוברפוניק", שבכלל מגיעים מבלגיה, היא בהחלט להקה שעברה את ימיה הגדולים. תמוהה העובדה שהם בחרו להופיע כאן בבארבי, בהופעה חגיגית למדי שכן, גייקה ארנרט, הזמרת שלהם במשך 12 השנים האחרונות, עוזבת אותם לתמיד וההרכב הנוכחי יהיה נחלת ההיסטוריה. בינינו, עצם העובדה שההיסטוריה עדיין לא פסחה על הלהקה והם הצליחו לשרוד ולהמשיך להקליט ולהופיע, מפתיעה לא פחות.

הגעתי להופעה הזו ללא ציפיות. מעולם לא הייתי מעריץ גדול של הלהקה, אבל אין ספק שיש להם לפחות אלבום אחד נהדר - Blue Wonder Power Milk, ועוד אלבום - The Magnificent Tree שהצלחתו הבלתי מעורערת, משאירה טעם מתוק בפה אחרי האזנה גם היום, שנים רבות לאחר שיצא. עולם המוזיקה התקדם, "הוברפוניק" התמידו וניסו להתאים עצמם לרוח התקופה, אך אחרי האלבום הנ"ל היחידים שעקבו אחריהם באדיקות היו המעריצים, השאר המשיכו הלאה. והנה באותו ערב בבארבי, כל מי שהגיע להופעה, חזר לסוף הניינטיז ותחילת העשור הנוכחי.

גייקה עלתה לבמה, ואיתה שני הנגנים המקוריים על הגיטרה והבס, ועוד שלושה חברים לטור על תופים, שני סטים של קלידים ולפ-טופ. גייקה היא הפרונט של הלהקה, הפנים הרשמיות שכולם זוכרים, אך אין ספק שאת הטון נותן אלכס קלייר שהקים את ההרכב ואחראי על העולם המוזיקלי של הלהקה. "הוברפוניק" היא לא להקה של פרפורמרים. כל ג'סטה שלהם מעט מזויפת או מאולצת, הם נוהגים לדבר הרבה שטויות טרחניות בין לבין השירים, וחושבים ששימוש דחוף במלים Mastul או Kussit הופכים אותם לקולים. האמת רחוקה מאוד.

אבל אין ספק שהם יודעים לתת שואו מספק. הביצועים הרבה יותר עדכניים לשירים שלהם, המוזיקה לעתים אפלה וחושנית ולעתים רכה וכיפית. הם בוחרים במינון הנכון של שיר אחד קצבי ורוקיסטי ושיר אחד שקט ורגוע בהרבה. זה מצליח להחזיק היטב בשעה הראשונה של ההופעה.  "הוברפוניק" אינם עומדים כל כך בזכות עצמם, אלא מזכירים כל פעם להקות אחרות. עשרים הדקות הראשונות של ההופעה מזכירות מאוד את "קוקטו טווינס", גיטרות שו-גייז נשפכות וקירות של סאונד מותכים דרך הרמקולים, הסאונד מאוד אפלולי ומזמין גם השוואה בלתי נמנעת לקיור. לאחר מכן הם מזכירים את "לאמב" הגדולים שהבאס הדורסני שלהם מתפוצץ מול תיפוף מהודק ומהיר בעוד הקלידים מנגנים מלודיות פשוטות ואחידות עם אקורדים בודדים. ההשוואה ל"פורטיסהד" אף היא בלתי נמנעת, וניתן למנות גם השפעות מננה שרי, "מאסיב אטאק" ורבים אחרים. "הוברפוניק" יודעם לתת בראש אם הם רוצים, ופעמים רבות הדיסטורשנים שלהם מהדהדים היטב ונותנים להופעה קצב עקבי וחזק.

אך עקביות היא לא הצד החזק שלהם. גייקה היא ללא ספק זמרת מוכשרת, עם קול טוב מאוד, עדינות וניואנסים דקים. אבל היא מאוד ביישנית. השירה שלה לעתים מופנמת מידי, לעתים היא נבלעת בתוך המוזיקה במקום לגבור עליה. היא מתאמצת אבל לא עובדת קשה מדי, היא מאוד מנומסת וקורקטית וחבל, כי אנחנו רוצים אותה פראית וכריזמטית יותר. היא מצליחה להשתחרר מאוחר במהלך ההופעה, ובלהיט הענק שלהם Mad About You שומעים סוף-סוף את הנשמה שלה נשפכת החוצה.

"הוברפוניק" לא פוסחים על הקטעים הגדולים שלהם כ-Jackie Kane, This Strange Effect, One Way Ride, 2Wacky ,Someone והרבה אחרים. הם שמו דגש רב על אלבומם האחרון שיצא בשנה שעברה (ובתפוצה נרחבת בעולם במרץ 2008) The President Of The LSD Golf Club. מדובר באלבום שמעט אנשים שמעו על קיומו, ומעט יותר אף טרחו להאזין לו, אבל הרושם שהתקבל מההופעה הוא כי מדובר באלבום שונה לחלוטין ממה שעשו עד היום - הרבה יותר רוקיסטי, הרבה פחות נעים ומתחנף ועדיין מאוד מלודי.

חייבים להעריך את "הוברפוניק" על המאמץ הרב שהושקע בהופעה הזו. מה שנראה חלטוריסטי למדי בהתחלה הפך לשואו הרבה יותר מהודק בהמשך. הבעייתיות בהופעה הייתה בסוף. "הוברפוניק" נתנו המון הדרנים והקהל המשולהב סירב לתת להם ללכת. הם ירדו וחזרו לבמה שלוש פעמים. במקום להשאיר בפה טעם של עוד, הם סחבו את ההופעה עוד ועוד עד שזה הפך מייגע. הם הורידו את הקצב משמעותית, פנו לקהל ושאלו מה הם רוצים שינגנו, הקהל שיתף פעולה, אבל "הוברפוניק" עשו מה שבראש שלהם, מה שאומר ששיתוף הקהל היה מאולץ ביותר ולא במקום. עשרים הדקות האחרונות, אחרי אחת בלילה, כבר היו מיותרות. הם ניגנו את אותם אקורדים, נגמרו להם הרעיונות הטובים והם פשוט נשארו על הבמה מכוח האינרציה.

מדובר בלהקה שהאזנה להם משאירה טעם טוב בפה, כל עוד מדובר בשלושת האלבומים הראשונים שלהם. אחר כך הם המשיכו בשלהם וגם אנחנו. זו הייתה הופעה שווה ללא ספק, כגודל האין-ציפיות כך גודל ההנאה. הסאונד היה טוב, הוויב בקהל היה מוצלח (אם כי נטה לצאת קצת מפרופורציה) והלהקה באמת עשתה כל שביכולתה לספק שואו בלתי נשכח. אני בספק אם שבוע מהיום אתאמץ לזכור.

Hooverphonic, בארבי ת"א. 20.11.08

תגובות

  • הנה תגובה ברוח הכתבה:

    ביקורת מעמיקה ואינטליגנטית אך שטחית ונבובה. רואים שאתה כותב חריף והוגן, ולכן משעמם ומשוחד. נהנתי מאד לקרוא, מה שגרם לי להפסיק באמצע. באמת שאני משקר.

    מגי ב., 25-11-2008 06:22