מגזין

בבית הבובות

"מעניין מה היה שם, הם היו זוג כזה נחמד". תאיר קסלר, כתבתנו בתפוח הגדול, חזרה מההופעה של The Last Shadow Puppets

מאת תאיר קסלר. 19-11-2008

תגיות: The Last Shadow Puppets

בבית הבובות

"הוא נראה נורא עייף" אמר לי גרגורי הבחור הצרפתי שעמדתי לידו בהופעה, "לפי דעתי הוא שיכור או מסומם" אמרתי בביטחון מוחלט. "לא נכון, רואים עליו שהוא עייף, הוא עובד עכשיו מאוד קשה, הם מופיעים פה, עוד שלושה ימים בלוס אנג'לס ואז הוא נשאר להקליט עם המאנקיז את האלבום השלישי שלהם". "כן אני יודעת, הם עובדים עכשיו עם The Queen of Stone Age".

ככה נשמעת שיחה רגילה בין מעריצים של "ארקטיק מאנקיז"/ אלכס טרנר. מצד אחד, דואגים כמו אמא פולניה לאליל שלהם, רק שיהיה בריא. אך מהצד השני, גם רוצים להרגיש רוקנ'רול ולהיות מעודכנים בכל צעד של הלהקה.

The Last Shadow Puppets הוא הפרויקט הצדדי של אלכס טרנר, סולן "הארקטיק מאנקיז" ומיילס קיין, סולן "הרסקלס". הציפיות מהפרויקט שלהם היו מאוד גבוהות ושני הבחורים האנגליים עמדו בהן. למרות שכולם חשבו ששני נסיכי הבריט-רוק הולכים להוציא את המגה אינדי אלבום של כל הזמנים, הבחורים דווקא בחרו ללכת לכיוון יותר של הסיקסטיז. אלבומם The Age of the Understatement יכול להיכנס בקלות למדף בין "הקינקס" ו- "הביטלס" המוקדמים.

הבחורים לקחו את הפרויקט הזה לאקסטרים ושילבו בו תזמורת של כלי מייתר וכלי נקישה. כך שבמחיר של הכרטיס להופעה, אתה לא מקבל רק תופים, בס ושתי גיטרות, אלא את כל החבילה, שכוללת עשרים נגנים.

ההופעה התקיימה ב "מנהטן גראנד בול רום", כשמו כן הוא, שטיחים מקיר לקיר, ציורים ותבליטים על הקירות ותקרה נוסח אירופה הקלאסית. ואכן אירופה הגיעה להופעה; אנשים מאנגליה, אירלנד צרפת וישראל התיישבו להם על השטיחים הנעימים, שתו בירות ועשו אווירת פסטיבל רוק.

כולם דיברו על כך שקראו במקרה באינטרנט שבזמן שהם יהיו בניו יורק The Last Shadow Puppets יופיעו, וקנו כרטיס שעולה חצי מכרטיס לאותה הופעה באירופה. כיוון שכאן, רק אנחנו האירופאים מכירים אותם.

כדי לחמם אותנו מהקור של ניו יורק, העלו לבמה את סטפן פרטוואל, בחור חמוד עם גיטרה שהיה הבסיסט של ה- Puppet  וכנראה החליט להתקדם בחיים. ניסינו להיות קהל טוב ומנומס, לא עשינו הרבה רעש בזמן שהוא שר, אבל בין שיר לשיר הפגזנו אותו בשאלות. וזה מה שגילינו עליו: הבחור ממנצ'סטר, אוהד של מנצ'סטר סיטי ולא, אין לו חברה.

רגע לפני ההופעה, כמה מילים על אלכס טרנר. טרנר ידוע כבחור צנוע שלא מבין מה כל המהומה סביב "הארקטיק מאנקיז" וסביבו. בהופעות הוא סופר מקצועי ונותן לפחות מאה אחוז מעצמו, ובראיונות הוא מדבר בשקט, מסתכל על הרצפה ומתפלל שהאדמה תבלע אותו.

טרנר הזה כנראה לא עלה על המטוס לארה"ב. במקומו הגיע טרנר מודל פאריס הילטון, עם ביטחון עצמי בכמויות שיכולות להרוג סוס. הבחור הצנום משפילד זינק לבמה, נתן תנוחה של סופר-מודל הרים את היד וסימן Peace לקהל. כך עמד לו הבחור במרכז הבמה דקה שלמה, כשבינתיים קיין ושאר הלהקה מכוונים מייתרים ומוכנים לצאת לדרך.

הכימיה בין טרנר וקיין בתקליט, בראיונות, ובהופעות היא מדהימה. הם שרים כאילו היו בן אדם אחד, מנגנים ומסתכלים אחד על השני בהערצה, ובין השירים מרביצים בדיחות פרטיות. אבל משהו קרה בממלכת האינדי והזוג נראה במערכת יחסים קרירה. כל אחד עם הגיטרה שלו, בצד שלו של הבמה, נותנים אחד לשני ספייס, פוזלים אחד לעבר השני, אבל לא מתקשרים. באו לעשות את העבודה.

העבודה שהם עשו הייתה טובה פלוס, כל תו היה במקומו, חוץ מפישול קטן של קיין ב- Separate and Ever Deadly שעל כך הפסיק לנגן, התנצל והתחיל מחדש. בגלל שיש להם רק אלבום אחד והם לא רוצים להכניס לפרויקט את הלהקות שלהם, הם ביצעו קאברים ל "ביטלס" ודיויד בואי.

מבחינה מוזיקאלית, היה מדהים לראות הופעה של שירי פופ רוק עם כל כך הרבה כלים ואנשים על הבמה, שזה לא דבר שרואים כל יום. וגם את אלכס טרנר ומיילס קיין לא יוצא לי לראות כל יום וחבל. אבל מה שבאמת הפריע לי, היה חוסר התקשורת ביניהם. או כמו שאמא שלי תמיד אומרת על כל זוג שנפרד: "מעניין מה היה שם, הם היו כזה זוג נחמד, עצוב."  

תגובות