מגזין

קנטטה לפסנתר

יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך. יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד. יש לי כח לתת גם כשאין לי למי ואהבה שאוהבת לפעמים גם אותי. סער גמזו ראה את דויד פרץ בפסטיבל הפסנתר וחזר להתפייט

מאת סער גמזו. 14-11-2008

תגיות: דויד פרץ

קנטטה לפסנתר

אני לא מת על פסנתר. לא מת על קלידים בכלל. אני נרקומן של מיתרים. אוהב אותם בשישיות או ברביעיות, בקלאסית או באקוסטית, בבס או בדוברו, מניילון או מתכת, עם מפרט או בלי, אבל בטח לא פסנתר. תמיד חשבתי שקלידים רק צריכים להוסיף צבע ולמלא חללים. עם נתוני פתיחה כאלה היה די ברור שפסטיבל הפסנתר לא ימשוך אותי בטבעיות אליו. דרושה כאן פעולת הסוואה מתוחכמת שתצבע את הפסנתר בצבעים אכילים ותניע אותי לנסות ולבחון את העמדה שלי כלפיו מחדש.

מארגני פסטיבל הפסנתר זימנו השנה, בין יתר האמנים והשמות הגדולים, גם את דויד פרץ. נקודה ראשונה לזכותם אצלי. הם הוסיפו לצידו את איתי בלטר על קלידים וזכו בעוד נקודה. אם הייתי זקוק להכרעה סופית היא הגיעה בדמותו של ערן צור שחבר לפרץ והתארח אמש על הבמה. כבר אין ספק, מצאתי הופעה בפסטיבל הפסנתר שאני פשוט חייב להגיע אליה. ברור לי שכשאתה משייט בעשור הרביעי לחייך המושג גרופי או אפילו מעריץ קצת מביך, אבל זו האמת. גם פרץ וגם צור שוכנים אצלי במקום ההוא בלב. המקום החמים, הסנטימנטלי והטעון שבו שמורות האהבות הגדולות. השילוב ביניהם מסקרן מדי כדי לפספס אותו.

בגלות של אולם ענבל, הרחק מההמולה המרכזית של סוזן דלל, ועם אולם שניכרות בו קרחות קהל בולטות, ניצב פסנתר כנף. גיבור הפסטיבל. במרכז הבמה מונחות על המוניטורים גיטרה אקוסטית וגיטרת דוברו סקסית. לימינן מונחת גיטרה בס כסופה ומוכרת על כיסא בר. דויד פרץ ואיתי בלטר עולים לבמה ותופסים מקומות. פותחים עם "היום זה עכשיו" הרלוונטי כתמיד. בסיום מציין פרץ כבדרך אגב שהוא כנראה מצא את השיטה להיכנס לפריים טיים של ערוץ 2. הכוונה היא לשילוב של השיר הזה בפסקול הפרק הראשון של אמא'לה ששודר השבוע. לשירים עצובים פשוט לוקח זמן להגיע לשם. פרץ מתבייש מהקהל. המבוכה שלו בכל פעם שהוא מתאמץ לאלתר קטעי קישור שובת לב. הוא האנטיסטאר האולטימטיבי, פשוט לא יודע איך להחזיק פוזה. אבל בהחלט יודע מוזיקה. וכאן אין פשרות, אפילו לא כאלה קטנות שעושים בזמן הופעה. מבחינת פרץ הקהל שילם על כרטיס ומגיע לו המוצר הטוב ביותר שהוא יכול להפיק.

הוא לא מוותר על כיוון הגיטרה לפני כל שיר עד הטיון המדויק ביותר, הוא בוחר בקפידה את המפוחית שתלווה את השיר ומקיים עם בלטר דו שיח של סימנים ותיאומים קטנים כדי לא לפספס כלום. כל זה גורם לי להרגיש אינטימיות לא מוסברת עם הבמה. כאילו פרץ מצידו מנסה (או שזה בכלל לא ניסיון מכוון) לגרום לקהל להרגיש הכי בנוח בעולם וזה מצידו מחזיר לו חיבה אינטימית ולא אופיינית להופעות רוק.

ההופעה ממשיכה עם מיני מחרוזת שמחברת את "ערים וזיכרון" של בלובנד עם "יפה כמו שקט". שני שירי פרידה מרטיטים, שמרחק השנים שמפריד ביניהם כמו נמחק בשנייה, והם הותכו ליחידת כאב אחת שלוחצת בעדינות על בלוטת הדמעות של המאזין. כשצור מוזמן לבמה, השלישייה מבצעת יחד את "אליסה" ו"קרבות תרנגולים" בעיבוד שמזכיר בורדל גרמני מצועצע בתחילת המאה הקודמת. ממתק מוזיקלי שמאיר את איתי בלטר באור נהדר.

בקטעי המעבר אני מבין שמעבר לחיבור המוזיקלי, פרץ וצור מאד מעריכים האחד את השני. שניהם יותר משוררים מפזמונאים, שניהם כותבים ושרים בשפת הקודש, לשניהם נושא מרכזי ביצירה (הניכור האורבני של ערן צור מול הבדידות והכאב של פרץ) ושניהם מוזיקאים אמיצים ומקוריים. כשערן צור בוחר לבצע את "מריונטות" הכל נופל למקום. איך החיבור ביניהם לא נעשה קודם?

את ההצדקה לטייטל של הפסטיבל נתן בלטר לאורך כל המופע, אבל מרכז הכובד היה בקטעי הסולו שלו. בין היתר הוא ביצע את "סורו מני" של אלכסנדר פן והעביר בי צמרמורת עמוקה. לא ברור היה מה פיוטי יותר - מילותיו של פן או הנגינה של בלטר. תענוג צרוף.

כשפרץ חוזר לבמה הם נותנים עוד כמה טעימות מהאלבום שבדרך. כותרת העבודה שלו הייתה "גלות באר שבעית" אבל התנגדות בסביבתו הקרובה של דויד הביאה לשינוי והוא ייקרא "הדרך הביתה". הביתה במובן של המקום הנוח, המוכר והבטוח של כולנו. המקום שפרץ מתכוונן אליו מאלבום לאלבום כשהוא צובע את העצב בצבעים שונים בכל פעם ומכניס אותנו לביקור אצלו.

אחרי כמעט שעה וחצי לא הפכתי לפריק של קלידים ולא השתכנעתי שפסנתר הוא הכלי. אבל החלטתי לתת לו קצת יותר קרדיט. בכל זאת, הוא מצליח להוציא את הגיטרה ממש טוב.

תגובות

  • חרטטה לסנטר

    סתאם. בלי באסוציאטיבי

    שופן, 18-11-2008 06:02