מגזין

הג'נטלמן

גבע אלון חזר לסיבוב הופעות קצר בישראל. אודי ניב צפה בהופעה אינטימית וחמה כמו שאפשר לקיים רק בבית

מאת אודי ניב. 13-11-2008

תגיות: אודי ניב, גבע אלון, הופעות חיות

הג'נטלמן

אולי הכי טוב להתחיל בחלק הקשה. אני לא מאלו שמשתגעים אחר גבע אלון. יש לי המון הערכה לכשרון הבלתי ניתן לויכוח שלו ויכולת הנגינה המופלאה שלו, אבל אני מודה שלא תמיד קל לי איתו. אולי זה באמת בגלל שבחיים אנחנו בדרך כלל מתחלקים לשני מחנות: טובים ורעים, ימין ושמאל , עמית ארז וגבע אלון. ולי, אם להודות , יש חיבה עזה ל"מחנה ארז".

אלא שבחיים כמו בחיים, לא תמיד הכול שחור או לבן וגם אני במהלך השנים מצאתי לי את הצדדים והשירים אליהם אני יותר מתחבר משלל יצירותיו של אלון. חלק משיריו, (כמו שיר הנושא של האלבום האחרון לדוגמא) הם ללא ספק יצירות שרק הוא ולא אחר יכלו לכתוב, לנגן ולשיר, אבל עם זאת, בהאזנה רציפה וממושכת לאלבום שלם (בעיקר לראשון שלו) אני לעיתים מוצא עצמי קצת אבוד.

מצד שני, על מנת להכניס לפרופורציות את דברי אוסיף שיש לי את כל אלבומיו בבית. כך או אחרת, ההייפ שנוצר מהגעתו של חבר ה- Flying Baby לשעבר, יחד עם הסיום המרשים של ההופעה שלו על הגיטרה בפסטיבל "אינדינגב" גרמו לי להישאב לבהלה לראות את ה"אח הגדול" מאמריקה ולהאזין שוב לאלבומים של אלון עם דגש על האחרון כמובן, The Wall of Sound.

אז כמו רוב האנשים שהגיעו ביום ראשון בערב לראות את גבע אלון בהופעה, גם לי זו לא הייתה הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה. אני נוטה להאמין שכך הם גם קוראי ושאין צורך להתיש בפרטים יבשים על האמן. אז מה בכל זאת נשאר? לספר לכם על איך נראה גבע אלון בהופעה אחרי כמעט שנה של הופעות בניו יורק. לא שהיה חסר לו הרבה בהופעות שקדמו לעזיבתו את המולדת, אבל נראה כי השהייה הרחק מכאן, בתוספת של כמות בלתי פוסקת של הופעות רק עשו לו טוב. אלון של היום הוא אמן משופשף בעל יכולת להחזיק קהל מרותק אל מול אדם עוד יותר מתמיד.

להופעה מהסוג הזה, המקום היה כמעט מושלם. חלק מהקהל ישב בסמוך לבמה ונוצרה מעין תחושה ביתית ואינטימית שהתלבשה בדיוק על אופייה של ההופעה שמורכבת מלא מעט חומרים מהאלבום האחרון שלו (בו הוא מנגן ברובו על חשמלית ומלווה על ידי נגנים) שהוסבו למופע יחיד עם גיטרה אקוסטית בלבד. כשהסתכלתי סביבי עלתה בראשי לפתע תמונה של הופעת "אנפלאגד" קטנה ואינטימית, מהסוג שבימים הטובים של ערוצי המוסיקה עוד היו משדרים חומרים טובים ונדירים, כאלו שבמשך כל השיר הראשון אתה בכלל עסוק בלהבין איך לעזאזל אנשים בכלל משיגים כרטיסים למופעים כאלה.

ה- "כמעט" הוצב במקומו רק משום שאם לכולנו היה מקום לשבת האווירה האינטימית-ביתית שחלחלה לאורך כל ההופעה הייתה נינוחה יותר, אבל בהתחשב בעובדה שזה היה מקטין עוד יותר את כמות האנשים שיזכו לראות את הפרפורמר האדיר הזה בביקורו הקצר בארץ, זה מובן ואף נסבל. שהרי גודלו של המקום התברר כפרמטר נוסף לעוצמה ולקרבה שנוצרה בהופעה. קרבה מהסוג שאפשר להעלות בהדרן את גון בן ארי מהקהל לשיר בית ופזמון מ- Ring of Fire.

סקירה של שמות או סדר השירים נראית לי מיותרת שכן במקרה כמו של אלון קצת קשה לסמן "להיטים". כולם ככולם הפכו לשגורים כהמנון בפי מעריציו. אל מסכת השירים המדוקלמים הצטרפו עוד שני שירים חדשים שקיבלו חידוד קל לסגנון האמריקאי שמלווה אותו עוד מראשית דרכו. את הטיפול שלו בגיטרה מצאתי כחלק המעניין ביותר בהופעה שלו; הוא יודע להיות ג'נטלמן אליה כשצריך ולהתעלל בה כשהספיק לו להיות כזה. קטעי הסולו שלו שינו לבטח את תפיסתם של לפחות כמה צופים לגבי "שימוש ומגבלות הגיטרה האקוסטית" וסחפו בזה אחר זה מחיאות כפיים סוערות, עיוותי שפתים והרמת גבה שנהוגים להתפרש כהבעות פליאה.

גבע אלון לא היה צריך הרבה בשביל להקסים את כולנו. יש לו גיטרה ישנה עם אקוסטיקה מדהימה כמו שרק פעם היו עושים, יש לו כמה מפוחיות ותוף רגל קטן ויש לו קהל שהגיע לא בשביל להתרשם, אלא בשביל לתת חיבוק של געגוע לאמן מוערך, שלא מזמן נחת לביקור מולדת וממש עוד רגע יעזוב אותנו שוב.

גבע אלון, 9.11, מועדון הבנקס, ת"א

צילום: דביר צברי

תגובות

  • WTF הגון בן ארי הזה

    היה שיכור תחת וסתם עשה פאדיחות על הבמה. אבל גבע בהיה מעולה כמובן, רק חבל שהיה צפוף מידי

    רחל, 15-11-2008 05:20

  • תגובה לרחל

    מדוע טוקבקיסטים משועממים טורחים לפרוק את צרות העין שלהם בתגובות? אודי, יופי של סיקור! אני דווקא שייכת למחנה של גבע ומודה שלא תמיד קל לי ב'מחנה ארז', על אף היותם שניהם, כישרוניים להפליא.

    שרהג'ונס, 15-11-2008 22:20