מגזין

מרתף הקסמים

חמש שנים לאחר הוצאת אלבום הבכורה, בהן הקליטו שלוש פעמים את אלבומם, השיקו Mr Heavy & Ms Low את אלבומם השני, Cellar Door, בהופעה חגיגית וכובשת. אודי ניב לא ויתר על ההזדמנות לשוחח איתם

מאת אודי ניב. 12-11-2008

תגיות: אודי ניב, ראיון, Mr Heavy & Ms Low, נדי בילו, מאיה רילוב

מרתף הקסמים

Mr Heavy & Ms Low התחילו כצמד מינימליסטי כשעיקר המוסיקה שלהם התבססה על משחקי הקולות ביניהם. אלבומם הראשון הוקלט בפרק זמן קצר של כארבעה חודשים, בלייבל "נו דיסטרביושן" והפך להצלחה באופן שהפתיע את הלהקה הרבה יותר מאשר את מאזיניה. "לא ציפינו שהוא ימכור בכלל. למעשה, בכלל לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לשווק אותו" מספרים לי נדי בילו ומאיה רילוב, הגרעין הקשה של הלהקה, בשיחה קצרה שערכנו לאחר ההופעה. אבל רגע אחד. אין מה למהר. גם להם עוד ניתן לדבר. עכשיו לחצו כאן והגבירו מעט את הווליום כדי שתוכלו להיכנס לאווירה.

אז נכון שאחרי שלחצתם על הקישור עכשיו בא לכם לעצום עיניים, כי המוסיקה שלהם בהחלט מזרזת את הצורך הזה. אבל הישארו עימי לעוד כמה דקות של זיכרונות למה שנחרץ במוחי "כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי לאחרונה". תיאטרון תמונע נבחר להיות המקום להופעת ההשקה והיה לדעתי בחירה מצוינת. הבמה הייתה גדולה מספיק להכיל את קשת הנגנים הרחבה, גודל המקום התאים בדיוק למספר המאושרים שזכו לראות את ההופעה וניתנה האפשרות לבחור אם לעמוד או לשבת. למרות שהמוסיקה שלהם ידועה כמוסיקה "לילית", חורפית, שקטה, אפלה, קודרת והזויה שמתאימה למופע ישיבה, הרי שברוב הזמן, כמו רבים אחרים, לא הצלחתי לשבת במקומי. הקסם שנדף מקדמת הבמה לחלל המקום משך גם אותי להתקרב אל הבמה ולהתמקד במה שמתרחש עליה.

את ההופעה הם פתחו בשיר 100 Pieces, שגם פותח את אלבומם החדש Cellar Door, שכשמו פתח את הדלת המובילה למרתף הקסמים הפרטי שלהם. הזדמן לי לשמוע רק מעט משירי האלבום החדש לפני שהגעתי להופעה. לא שזה היה רלוונטי למופע, שכן גם את השירים שיכולתי לדקלם מאלבום הבכורה, הם ריסקו לחתיכות ובנו מחדש בצורה מושלמת. שירים מקסימים ושקטים כמו Elves ו- Big City שינו צורתם כמעט לחלוטין וקיבלו זווית שונה ומעניינת, בעלת נפח ודמיון פרוע הגובל בהזיה. יש משהו מעט עצוב בכך שהקסם שהיה להם בתור הרכב מינימליסטי אבד, אבל על הרגש הזה משתלט (ובגדול) קסם חדש שנוצר מהרכב הנגנים הרחב וההפקה המורכבת שנוצרה באלבום החדש בכלל ובהופעה בפרט. כשחזרתי הביתה ורצתי לשמוע את הדיסק החדש שרכשתי לי בהופעה (במבצע ראוי לציון) גיליתי שגם את מרבית השירים החדשים שלהם הם לא ניגנו בגרסתם המקורית.

שחקני החיזוק, איש איש בתורו (ולפעמים גם יחד) רק עזרו לסתור את כל מה שהכרתי עד לאותו היום מ"הזוג המלכותי" וכמו בפוטושופ שפכו שלל צבעים באוויר ושיפצו את התמונה הראשונית; כלי המיתר הצטרפו יחד לרוב וחידדו את הגוון האפור והקודר של המוסיקה שלהם. יוני דרור הצטרף עם הסקסופון לשיר אחד חדש בשם Take This Time, וגיא דוד עם חצוצרה שהוכיחה עצמה כתוספת מצמררת לשיר The Rope שסוגר את האלבום החדש וסגר גם את ההופעה. אחר כך הם עלו להדרן של עוד שני שירים כשהשיר הסוגר, Success, היה מאלבום הסולו של בילו. שי קדמי שעוזב את הלהקה לטובת לימודי מוסיקה בניו יורק, השלים את התמונה עם הקלידים והקסילופון שלו והתוספות של השפעות וכלים שלא היו מזוהים עד כה עם הלהקה ונתן הופעה מרשימה ביותר. בזו ההזדמנות נאחל לו הצלחה בגולה.

מעבר להופעה מהודקת ועשויה היטב, מקצועית ומופקת בקפידה, במשך כך הערב, עטפה את המקום תחושת חמימות סוחפת. אולי זה בגלל שכולם הרגישו בדיוק במקום בו הם רצו להיות, הן הקהל והן הלהקה. "תכננו שזו תהיה הופעה ארוכה, אבל זה נגמר כל כך מהר" היו מילותיו של בילו רגע לפני השיר האחרון. נראה שגם הפעם הוא ביטא את המילים והרגש של כולנו בצורה הטובה ביותר. הוא אף הוסיף ושאל "אם נתחיל מהתחלה, כמה יישארו ?" אילו רק ידע כמה אנשים היו באמת נשארים, אולי היה שוקל שוב להמשיך ולנגן הכול מהתחלה. כי זו בדיוק התחושה שמלווה אותי מהרגע בו הסתיימה ההופעה: מ-ה-ת-ח-ל-ה !!

אחרי ההופעה היה לי העונג לתפוס את נדי בילו ומאיה רילוב, הגרעין הקשה של הלהקה, לשיחה קצרה על קצת ממה שהיה וקצת ממה שיהיה.

האלבום הראשון שלכם הוקלט בשלושה חודשים ואילו האלבום השני הוקלט שלוש פעמים בשלוש שנים. אני מניח שיש סיפור מאחורי זה..זה סיפור ארוך ומייגע שרודף אותנו כבר שלוש שנים. את האלבום השני הקלטנו קודם בפורמט של הראשון וזה לא עבד. לאחר מכן הכנסנו את אבי שדה לתמונה שדרש לעשות את זה בדרך אחרת לגמרי. בשבילנו החוויה החלה כאן כי אנחנו אמנים שרגילים לעשות את מה שבראש שלנו ופתאום שמו לנו כללים. הוספנו עוד שלושה נגנים להרכב והבאנו גם חברים ונגנים נוספים שכבר עבדנו איתם באלבום בראשון והקלטנו שוב את האלבום. בפעם הזו כבר היינו הרבה יותר מרוצים מהתוצר (לפחות רובנו). אבל יום אחד נגשנו למחשב וגילינו שהוא לא מצליח לקרוא את החומרים. אחרי שניסינו בכל דרך אפשרית להציל את החומרים שאבדו (האלבום השני של הלהקה, האלבום של להקת Dysfunctional Heroes ואלבום הסולו של בילו !!!!), הבנו שאין מנוס מלהקליט בפעם השלישית את האלבום.

באלבום השני ובהופעה בפרט עברתם שינוי משמעותי מאוד מאז תחילת הדרך. מה גרם לשינוי?נדי: בגדול חיפשנו עניין. הבאנו נגנים שעובדים איתנו כבר שנים והקליטו איתנו גם באלבום הראשון. רצינו לבדוק לאן אפשר לקחת את המוסיקה שלנו והסתבר שיש מלא מקומות ושאפשר לשחק עם זה. זה הרבה יותר מעניין לקבל יותר דרייב ויותר אינפורמציה בלייב בשבילנו, ונראה לי שגם בשביל הקהל. מאיה: זה משהו אחר לגמרי ואנחנו עכשיו בתהליכים לבנות גם הופעה שתהיה יותר אקוסטית, משהו שישרת את המקום הזה שלנו ושל הקהל שלנו. גם האלבום החדש הוא אקוסטי לגמרי ולא מזכיר את ההופעה. אבל בהופעות אנחנו מרשים לעצמנו בשביל הכיף שלנו ושל הקהל.

לשניכם יש פרויקט סולו אישי ולך נדי יש אפילו עוד מספר הרכבים במקביל. איך מחליטים אילו מהחומרים ינוגנו בהלקה?מאיה: אני חושבת שזה פשוט קורה. אני מדי פעם מביאה משהו משלי לבדוק עם הלהקה אם זה זורם או לא. ומכיוון שהפרויקט סולו שלי בהקפאה, אם משהו שאני מביאה ללהקה מתקבל אז הוא נשאר.נדי: המוסיקה שאני עושה לבד היא מוסיקה מאולתרת ובלהקה הגישה היא אחרת. אני יושב כותב ומלחין, מאיה כותבת מילים. למרות שגם את זה כבר לא עשינו הרבה זמן, בגלל שכל התהליך לקח לפחות שלוש שנים. ועכשיו באמת נעשה תקליט שלדעתי ננסה לחזור בו לדבר הראשון שהוצאנו, דווקא- פחות הפקה בומבסתית ויותר ממה שיצא באותו הרגע. אני בן אדם שאיכות ההקלטה רחוקה מלהיות העיקר בעיניו. מה שבפנים זה העיקר וכך היה באלבום הראשון. מבחינתי, לחזור להרכב שמצטמצם גם ככה.

מה קורה באמת .. שני נגנים עוד מעט עוזבים, יש כבר תוכנית לעתיד ?נדי: אנחנו לא מתעקשים לשחזר את כל מה שקורה עכשיו. אנחנו הרכב מאוד דינמי והרבה אנשים שואלים אותנו למה אנחנו לא דוחפים יותר ואנחנו די בשלנו. פעם היינו הרבה יותר רעבים להופעות היום אנחנו הרבה יותר רעבים לאולפן.

בשלוש שנים האלה היו לכם כבר את החומרים לאלבום השני, עבדתם גם על חומרים חדשים?נדי: לא, היינו ממש תקועים. ממש כמו שזה נשמע והיום הכול השתחרר. למעשה מאתמול בבוקר, מהרגע שהדיסקים היו אצלנו ביד התחלנו להרגיש אחרת. יצא הדיסק, חדש, לבד. האלבום שלי היה מאולתר כולו ולכן לא יכולתי לשחזר אותו, אז פשוט עשיתי חדש.

אני מניח שיש הבדל בסיפוק מדיסק שנולד בשלושה חודשים לדיסק שנולד בשלוש שנים..מאיה: ברור, זה עלם אחר. הרגשה נורא מספקת. עכשיו כשהוא בחוץ אני יכולה לשחזר לאחור את כל מה שעבר. אם משווים הוצאת דיסק ללידה הרי שהיינו חמש שנים בהריון. תאר לעצמך את השמחה.נדי: זה משהו אחר לגמרי. הראשון היה מאולתר ועל זה עבדנו כל כך הרבה זמן. אומרים שבסופו של דבר אתה זוכר את הדברים הקשים. באלבום הראשון הכול הלך חלק. באלבום השני כלום לא הלך חלק. אז כשאתה כבר תופס אותו ביד האושר הוא עצום.

  

הקרדיט על הופעה מרגשת, סוחפת ובלתי נשכחת שייך לסוללת הכישרונות הבאה: נדב בילו-שירה וגיטרה אקוסטית, מאיה רילוב-שירה, דן בילו-בס, אמיר וייסמן-גיטרה חשמלית, שי קדמי-קלידים וגלוקנשפיל, אבי שדה-תופיםנגנים אורחים:, תום קלנר-צ'לו, אמילי בנט-כינור, יוני דרור-סקסופון, גיא דוד-חצוצרה.

  

 Mr Heavy & Ms Low, תיאטרון תמונע, 8.11 

לצפייה בשיר Breath בהופעה בתיאטרון תמונע.צילום ועריכה: עמרי קריקוב ודן וינונסקה.

תגובות

  • מסכימה איתך

    גמני שמעתי את הדיסק שהיה ערב לאוזן במהלך נסיעה הביתה.בדיעבד ,אני חושבת שהייתי צריכה לשמוע אותו בנסיעה,כשברקע חשוך ואני לבד במכונית.אכן ,מוזיקה שגורמת לי להתכנס פנימה ולהתמסר לקולות. מעבר לכך, שאפו על הכתבה / ריאיון ועל הפרגון לצמד. אתה גדול בעיניי.

    תמרית, 15-11-2008 19:11

  • אמיר וייסמן!!!

    תעשה לי אלפחורס!

    שולה מעפולה, 15-11-2008 20:43