מגזין

לו יהי

הופעתה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות ריגשה את אסף בן-קרת. ובעיקר, הדמות שהתיישבה ממש לפניו

מאת אסף בן-קרת. 09-11-2008

תגיות: Lori Andersson

לו יהי

קשה מאוד לתאר את הופעתה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות בשבוע שעבר ב-3.11. הרבה מאוד מחשבות מתרוצצות כרגע במוחי וקשה לדעת מהיכן להתחיל. אז אתחיל מהשוס הגדול ביותר. היה לי הכבוד והעונג ומעל הכול, המזל לשבת ליד דמות שהיא אגדה בחייה וגיבור בחיי. דקות ספורות לפני שהחלה ההופעה התיישבו לפנינו בחורה צעירה ואיש מבוגר לצדה. האיש הזה הוא לו ריד.

אין מלים שיתארו את ההתרגשות העצומה מהמעמד הזה. אני יודע שהבן אדם אנטיפת ושאין ממש עם מי לדבר (או לבקש חתימה או תמונה משותפת) אבל לעזאזל, זה לו ריד בכבודו ובעצמו. הוא לא נראה כל כך טוב, הוא נראה חלש וזקן, מסטול מהתחת או מעט חולה. אין ספק שמשהו לא ממש עובד אצלו. הוא אפילו ישן במשך חלקים מסוימים בהופעה של אשתו, אבל שוב לעזאזל, זה לו ריד והוא נמצא במרחק סנטימטרים בודדים ממני. לא ייאמן. אני עוד אחזור ללו, מבטיח, אבל עכשיו נעבור אל האישה שלשמה נתכנסו כאן היום.

הרבה מאוד שנים עברו מאז הפריצה הגדולה של הלהיט שלה O Superman (מקום שני במצעד הבריטי!) והאלבום המופלא Big Science שכבר הפך קלאסיקה מודרנית ואבן דרך במוזיקה האלקטרונית, האוונגארדית והפופית והוא עדיין נשמע נהדר. ברור לכל מי שהגיע לראות את אנדרסון שזה לא הולך להיות מופע קונבנציונלי, לא יהיו להיטים או קטעים מוכרים, אבל החזון של אנדרסון עדיין נותר מרתק ואקטואלי.

אנדרסון נראית נהדר - קטנה אבל שופעת אנרגיה, סטאטית אך סוערת, רגועה מאוד אך קולית וקרה כקרח, אלגנטית אך לא יפה ובעיקר כריזמטית. היא עלתה לבמה ונגנה על כינור וקלידים כשמסביבה מחשבים וציוד אלקטרוני כבד ומורכב ואיתה עלו לבמה בסיסט, קלידן וכנר. המוזיקה של אנדרסון מבעבעת כמו סיר מים רותחים. הצלילים נוגים וחלשים, רבי שכבות, דיסטורשנים מנומסים, דיסוננסים אלקטרוניים ואווירתיים, מוזיקת אמביינט משולבת במוזיקה קלאסית, אתנית, ואפילו מעט פופ מעוות. זו הטריטוריה הרגילה של לורי, למי שמכיר את הדיסקוגרפיה הענפה שלה. זה מאוד נעים להאזנה, כבד אך לא מכביד, מרתק מאוד אם כי אין במרבית השירים הרבה התפתחות. זה היה מעט מייגע בקטעים שהיו ארוכים מידי. אבל זה עובד מצוין בגלל שתי סיבות. ראשית, אנדרסון עצמה היא מקצוענית ומוזיקאית מיומנת. היא לא שרה, אלא מדקלמת את הטקסטים הארוכים והמפורטים שלה. כל מילה ברורה, הכל ניתן להבנה ולרוב זה מאוד מעניין.

היא מדברת על סיפורים ישנים אך בעיקר מתייחסת למשבר האמריקאי הכלכלי של תקופתנו, ג'ורג' בוש, המלחמה בעיראק, החברה האמריקאית המפולגת ועוד סוגיות חמות ועדכניות. הפרספקטיבה שלה מעניינת, אבל לעתים לא צריך להאזין כלל למלים היוצאות מפיה אלא להתמכר לאווירה המכושפת שהיא משרה על הקהל שהגיע להיכל התרבות.

הבמה מקושטת בנרות רצפה ובאורות קטנים המשתלשלים מהתקרה ומעניקים לבמה חזות אפלולית ועגמומית, אך גם מימד בלתי מבוטל של אינטימיות. נראה שהנרות דולקים לפי הקצב של  המוזיקה, בוערים לאט לאט בתוך הקנים שלהם, עוקבים גם הם אחר בליל המלים הבלתי נגמרות של אנדרסון. זו לא רק המוזיקה שעושה עבודה מרשימה במופע, אלא בעיקר אופן ההגשה. מוזיקה מרחפת ואבסטרקטית, נגועה בריאליזם כואב של מציאות, מנוגנת באופן אינטימי בחלל ענק עם סאונד משובח. מלטפת את האוזניים ובו זמנית מעניקה תחושה לא תמיד נעימה של דחיסות וקלאוסטרופוביה. מעין מופע שלם בו הקונצרט מתרחש תוך התנגשות של מוטיבים שונים האחד בשני. משהו מאוד מיוחד ולא שגרתי.

הסיבה השנייה בגללה המופע מרתק היא הכנר איווינד קאנג (Eyvind Kang) לצדה הימני של אנדרסון. קאנג הוא כנר ממוצא סיני שלמד וגר בארצות הברית וקנדה וניגן ברחבי העולם. הוא שיתף פעולה עם מייק פאטון (ואף הוציא אצלו אלבומים בלייבל Ipecac), ג'ון זורן, "אנימל קולקטיב", לורה ווירס, "מיסטר באנגל" ואחרים. עבודתו הטובה ביותר היא באלבומם האחרון של ה- Secret Chiefs 3 - Book Of Horizons וכן אלבום הופעה בבולוניה בשם Virginal Co-Ordinates. קאנג הוא וירטואוז מרגש, בעל אוזן מוזיקלית חדה ורגישה, כנר שהעוצמות שהוא מפיק בלתי נגמרות ומסייעות ללורי אנדרסון להוסיף מימד נוסף של קסם למוזיקה שלה שהיא גם ככה חלומית והזויה. לורי אנדרסון היתה מרתקת, אבל קאנג היה כמעט הכי מרגש ומקסים. תענוג היה לראות אותו מופיע, ונותרה כעת בלבי משאלה לראות אותו מופיע ומנגן לבד לגמרי. זה חייב להיות מחזה מושלם.

ועכשיו נחזור ללו ריד. כאשר מכירת הכרטיסים למופע לא הייתה בעיצומה, מספר ימים לפני הגעתה של אנדרסון ארצה נתבשרנו כי לו ריד יגיע יחד איתה ותפקידו במופע עדיין לא ידוע, אך למי אכפת, לו ריד בארץ שוב. הוא עלה לבמה לקראת הסוף וביצע עם אשתו דואט משובח בשם  The Lost Art of Conversation. לאחר מכן הוא נשאר על הבמה וליווה את הנגנים. לו ריד שעל הבמה שונה לחלוטין מלו ריד שיושב זקן ועייף בקהל באולם הגדול. משום שכאשר הוא עולה על הבמה הוא עדיין לא נראה במיטבו. הליכתו שפופה יותר, צעדיו איטיים מידי, נראה שהוא מבחינה פיזית לא במיטבו. אבל אז הוא שר. וכשהוא שר כל המחסומים מתמוטטים, כל הרגשות פורצים החוצה, והכל חשוף וטהור. זו הסיבה שהוא כל כך אגדי.

באופן צנוע ביותר וטבעי ביותר, מעטים האנשים שיכולים לרגש באופן כל כך מזוכך. השיא של ההופעה היה הסוף. אנדרסון נתנה שני הדרנים סבירים, ירדה מהבמה לקול תשואות, חזרה לאחר מספר רגעים לנגן קטע קצר ואינסטרומנטלי על הכינור וירדה שוב. התשואות לא הפסיקו ואז היא עלתה בחזרה לבמה עם הנגנים ולו ריד ביצע איתם את I'll Be Your Mirror של "הוולווט אנדרגראונד". זה היה אחד מהביצועים הטובים ביותר ששמעתי בחיי לשיר מסוים, וזה מה שסיים את הערב בתחושה של עונג שכבר הרבה זמן לא יצא לי לחוות.

אנדרסון היא יוצר מאוד מיוחדת, יש לה השפעה גדולה על המוזיקה בקרב אומנים רבים אחרים, אך אין מישהו שמנסה ליצור משהו דומה לה. היא עד כדי כך ייחודית. אבל האמת, בסוד שרחוק מלהיות כמוס, את לו ריד תמיד נאהב הרבה יותר. מעניין מתי הוא יגיע ארצה שוב לנגן סולו.

תגובות

  • יופי.

    איזו כמות אדירה של בולשיט. וואו. אין לך משהו יותר מעשיר לכתוב?

    עגגגגע, 14-11-2008 13:52