מגזין

לפעמים פסטיבלים מתגשמים

ניר גורלי קנה כרטיס מוקדם והגיע בזמן לפסטיבל "אינדינגב" השני. היו שם מוזיקה, חבר'ה, אלכוהול והרבה אווירה טובה. נתראה גם שנה הבאה. רק קנו כרטיסים מראש, אה?

מאת ניר גורלי. 27-10-2008

תגיות: גבע אלון, אסף אבידן, אינדינגב, פסטיבל, Buffalos, רות דולורס וייס, רם אוריון

לפעמים פסטיבלים מתגשמים

כשהשתחררתי מהצבא, בזמן שרוב חברי עבדו וחסכו את כספם לטיולים בהודו ובדרום אמריקה עשיתי ביני לבין עצמי החלטה שזה לא בשבילי. את כל מרצי וממוני השקעתי בדבר אחד- לראות הופעות. מכיוון שבארץ באותה תקופה ההיצע לא היה ממש קיים, התחביב דרש נסיעות לחו"ל, שם גיליתי תחביב חדש וחיה מוזרה - הפסטיבל. הכרתי אותה כמובן בגרסת הבומבמלה המקומית, אבל השילוב הזה של אוהל/חברים/אלכוהול עם הופעות של הלהקות הטובות ביותר היה קוסם במיוחד. שנים היה לי חלום לייבא את הפורמט לארץ אבל כמו תמיד, יש כאלו שחולמים וכאלו שעושים. שני חבר'ה, סטודנטים בגילי מהדרום, הם מהאלו שעושים. מה שמדהים זה שהם הצליחו לשחזר את החלום שלי אחד לאחד.

שנה שעברה הגעתי לפסטיבל הראשון עם שני חברים. השנה, בזכות יחצנות מאסיבית מההפקה ובעיקר מצידי, היינו 15. עכשיו תחשבו על זה ברמת הכלל. שנה שעברה היו 700 אנשים. אם לפחות מחצית מהבאים התלהב, נהנה ורצה להביא את כל החברים שלו, זה בכלל לא מפתיע שלפסטיבל השני הגיעו 2500 אנשים ורבים נאלצו לחזור הביתה. אני יכול להבין את המירמור של מי שלא הצליח להיכנס אבל אני קניתי כרטיס מראש וגם הגעתי מוקדם מספיק כדי לשריין כרטיסים למי שלא, כך שאין לי על מה להתלונן. ניסח זאת יפה אחד שהגיב באתר הפסטיבל לפולמוס סביב המאוכזבים: "בתור אחד שהזמין כרטיסים מראש, הדבר היחיד שהתאכזבתי ממנו זה שהכוסות של הקולה ביום השני היו קטנות". אני מאמין שלגבי הארגון לפחות, זה מסכם את דעתם של רוב הנוכחים.

אני כאמור הגעתי עם מעגל חברים גדול והצלחתי ליהנות משני העולמות. גם מההופעות וגם מההווי. כמובן שיש גם ויתורים ואני מודה שבפסטיבל הנוכחי לא נתתי צ'אנס לאף להקה חדשה שלא הכרתי (מלבד דיוויד בלאו והגוד באנד שהיו פשוט מעולים). את עיקר תשומת הלב שלי נתתי בשעות המרכזיות עת עלו ההדליינרים להופיע.

קצת חששתי מהופעתה של רות דולורס וייס, אני רגיל לראותה מופיעה מול קהלים קטנים בצוותא ולבונטין. לא הייתי בטוח שהופעה במדבר תהלום אותה ועוד מול קהל של יותר מאלף איש שחלקם מעולם שמע לא עליה. הופתעתי לטובה, וברגע שהסאונדמן הבין שהפסנתר צריך לקבל משקל דומה לשירה ההופעה תפסה תאוצה. אפילו "משירי ארץ אהבתי" הכבד היה מרגש, גם אם המחיר מבחינתי היה להתרחק מחבורה של ילדים שהתעקשו להפוך את השיר האינטימי לשירה בציבור קולנית (ולמרות הכעס שלי באותו רגע, אני לא יכול שלא לאהוב אותם על כך).

אחריה עלה גבע אלון שנתן את ההופעה הטובה ביותר בפסטיבל (ממה שראיתי כמובן). בהתחלה התאכזבתי לראות שהוא עולה לבד בלי להקה, תוך שני שירים הבנתי שגם תזמורת לא הייתה הופכת את ההופעה שלו ליותר עוצמתית. הבחור פשוט חזר חד ומושחז מארה"ב וכמו שחבר הגדיר זאת, הוא ניגן כמו ארבעה גיטריסטים ושר כמו שלושה סולנים. "הג'ירפות" שעלו אחריו נתנו הופעה שנויה במחלוקת. אמנם נהניתי, שרתי וצחקתי אבל גלעד כהנא פשוט נראה שיכור מדי. לזכותו יאמר שכשהוא נתקע באלתוריו הוא פשוט הולך רחוק יותר. ואיומי התאבדות ומחוות מיניות בוטות אכן סיפקו את מנת הפרובוקציה המבוקשת.

בהופעה של אסף אבידן הרשתי לעצמי קצת לשבת ובעיקר להתרשם מהאווירה ומהקהל האוהב. ראויה לציון התנהלותם של חברי להקתו "המוג'וז" כשהחשמל נפל באמצע ההופעה וזכינו לסט תיפוף ספונטני ומלהיב. אבידן עצמו היה בטוח וכריזמטי ונראה שהוא נולד להופיע מול קהלים כאלה. אני בכלל חושב שהשיבוץ של הג'ירפות ואבידן כמופעים המרכזיים של הפסטיבל היה נכון ומוצדק. שניהם התחילו מלמטה וזכו להצלחה אחרי הרבה עבודת שטח קשה וזה בדיוק המסר שצריך לעבור בפסטיבל אינדי. גם ללהקות הקטנות שהופיעו ויש להן לאן לשאוף, וגם לקהל הרחב שהגיע בשביל הלהקות הפופולאריות וזכה לראות כאלו שאולי יום אחד יהיו פופולאריים.

למחרת השכמנו קום לראות את "הבאפלו בוטס" בעשר בבוקר. אמנם מדובר בהופעתם השלישית עד כה, אך ניתן לראות שיפור וגיבוש מהופעה להופעה, בעיקר אצל הסולנית סיוון לשד שהכריזמה השקטה שלה הולכת ומשתחררת על הבמה. לקראת סוף היום, אחרי שקיפלנו את הציוד חזרנו להופעה אחרונה (מבחינתנו) של רם אוריון עם טריו עוצמתי שכלל את חגי שלזינגר וספי אפרתי. אוריון, מבויש וסימפטי כתמיד ביטא יפה את תחושותי כשאמר על הפסטיבל: "אני רגיל לא להרגיש שייך, אבל פה אני מרגיש שייך". וזה נכון, בפסטיבל פגשתי אנשים מכל קצוות חיי שהמאפיין את כולם הוא האהבה האמיתית למוזיקה. כולי תקווה שהפסטיבל ימשיך גם בשנים הבאות ושהרבה אנשים טובים ימשיכו להגיע ולהופיע, כי כשרון יש אבל מסורת עדיין אין. ומסורת אפשר ליצור. רק בקשה קטנה מהמארגנים, אם הם רוצים להיות רציניים בשנה הבאה: תעשו משהו לגבי כוסות הקולה האלו.

צילם: יונתן קוטנר

תגובות

  • קצת מאכזב שהתייחסת כאן רק להופעות ה"מרכזיות"

    הרי אם אתה לא נותן את הצ'אנס וההתייחסות לדברים החדשים, דיי איבדת את כל הקונספט של הפסטיבל. אתה לא חושב? על כן הכתבה לא מחדשת דבר. ציפיתי שדווקא כאן יהיו בדיווחים יותר צבעים מבכתבות ynet למיניהם (:

    עמית, 27-10-2008 23:50

  • אני מסכים עם התגובה.

    היו רגעים (קטנים) מדהימים בבמה הקטנה. וגם גלעד כהנא לא היה "שיכור מדי", הוא היה סתם אידיוט.

    שמיר, 05-11-2008 12:31