מגזין

דרך המלח

בין הרי ים המלח לעמאן ובין צפון ירדן לגבול עם סוריה. שלושה ימים, 500 קילומטר של אבק דרכים והרבה פלאפל. גיל מטוס חזר מירדן

מאת גיל מטוס. 25-10-2008

תגיות: טיול, ירדן, חו"ל

דרך המלחצילום: גיל מטוס

 

בקיץ שעבר ירדתי לטיול בירדן בפעם הראשונה. טיול של שלושה ימים בדרום ירדן מעקבה ועד לפטרה, קאראק ומרכז ים המלח. לאחר הגיחה הקצרה הזו הבנתי שיש למדינה הזו עוד הרבה מה להציע ושהרומן שלי ושלה רק החל. השנה החלטתי לטייל בצפון/מרכז ירדן בצורה שונה. היות ואת המקומות העיקריים/"חשובים" (אלה של ה-"וי") ראיתי בשנה שעברה, הרשתי לעצמי לחפש מקומות יותר מינורים. נסעתי למעבר הגבול בצפון (נהר הירדן) יחד עם ידידתי מרינה איתה טיילתי בירדן גם בשנה שעברה, במטרה לצאת להרפתקה חדשה.

ולמה אני כותב על זה? או מדוע אני מפרסם זאת כאן? רק משום שאני מאמין שיותר ישראלים צריכים לנסוע לירדן, רק בגלל שאני חושב שמרבית ההתרעות הן שקרים של המדינה ורק בגלל שאיני יכול לשבת בעין גדי ולהתבונן בהרים שמעבר לים המלח מבלי שהסקרנות והכמיהה אל הלא נודע שבצד השני יציפו אותי. פעמים רבות כשמישהי מתחתנת עם חבר ילדות, משתמשים בקלישאה שדברים טובים נמצאים מתחת לאף שלנו, גם במקרה הזה ניתן לומר שממש לידנו, במרחק של שעות ספורות ואף פחות, תלוי מאיפה באים ואיזה גבול חוצים, נמצא משהו ממש טוב.

כאמור את הגבול עברנו במהירות ובקלות במעבר נהר הירדן שנמצא ליד בית שאן, שם חיכינו לרכב השכור שהזמנו מחברת "הרץ". שוטר ירדני חביב שהיה ביציאה, הרים טלפון לחברה לברר מה נסגר עם הרכב ובישר לנו שהם טעו במיקום והביאו אותו למעבר גבול אחר (זה שבים המלח דרכו עוברים רק פלשתינאים) ושזה ייקח בערך 45 דקות עד שהם יגיעו אלינו. ת'אמת הייתי יותר מודאג אם הרכב היה מחכה לנו שם בדיוק בזמן, זה כמו להזמין אוכל בסיני, אם הוא מגיע אחרי פחות משעה אז משהו בטח לא בסדר. כמובן שהבנתי שזה גם לא יגמר בשלושת רבעי השעה, כיוון שאנו נמצאים בזמן ירדן ובגלל שלא היה שם שום גמל להצטלם איתו במקום, פשוט חיכינו בסבלנות כשאנו מנסים לעבור למוד אחר של זמנים.

הרכב הגיע בשלום ואפילו היה בו- CD כפי שביקשנו, שמנו דיסק אוסף של שירי פולק והרבצנו לדרך (ג'ק). המסקנה הראשונה ואחת החשובות שהגענו אליה הייתה שאם אתה שוכר רכב במדינה שאינך מכיר היטב, רצוי להצטייד במפה ומפה טובה, לא כזו מצ'וקמקת שנותנים לך בגבול שכוללת רק דרכים ראשיות. ובכלל עדיף שתהייה באנגלית ולא בערבית כשאתה מנסה להיזכר באותיות שלמדת בחטיבה (ת' זה עם קו למעלה - תיקרה, ו-י' זה עם קו תחתון - יבשה). אך מנגד, חלק בלתי נפרד מהחוויה של כל טיול זה לטעות בדרך, ללכת לאיבוד ולשרוף קילומטראז' והבנו את זה מהר מאוד כשהגענו למחסום של הצבא בקצה הצפוני של ירדן. "אנחנו ל- אום קאייס" אמרתי. החייל הביט בנו ואמר "נו אום קאייס" באנגלית עילגת. ניסיתי להבין האם זו פשוט הדרך הלא נכונה או שאין מעבר, כשאני כבר לא יודע מה עדיף. עשיתי פרסה ושאלתי עוברים ושבים (שצחקו עלי כשאמרתי להם "סאלאם עליכום" גם בסוף השיחה), איך לעזאזל אני מגיע ל- "אום קאייס"?!?

לאחר הרבה סיבובים מצאנו את הכביש הקטן שמוביל אליה וטיפסנו במעלה ההרים אל עבר אחת מהתצפיות היפות בירדן, ממנה ניתן לראות את הכינרת ואת סוריה. באתר נמצאים שרידים רבים של מבנים רומיים ואמפי תיאטרון מרשים שהשתמר בצורה מדהימה וגרם לי להרהר לגבי איך תיראה בו הופעה שעונה לשם: "פינק פלויד - לייב אין אום קאייס".

לקחנו עוד נשימה של אוויר הרים צלול וחזרנו אל הרכב לנקודת היעד הבאה - עמאן. די חששתי להגיע לעמאן בעיקר בגלל גודלה העצום של העיר שמכילה למעלה ממילון תושבים. נסענו דרומה כשאנו מסתמכים אך ורק על השילוט שבצידי הדרך ומהר מאוד הבנתי שזו הולכת להיות נסיעה לא קלה. בשלב מסוים הבחנתי באוטובוס תיירים שנסע לפנינו והחלטתי שהוא נוסע לעמאן ושאנחנו נוסעים אחריו.

לעקוב אחרי אוטובוס זה לא ממש אתגר במיוחד בדרכים עירוניות ובין עירוניות, אבל ברגע שיצאנו לכביש המהיר זה כבר היה נראה רע ובשלב מסוים הנהג הבחין שאנו עוקבים אחריו. אם הוא היה יודע שאנו תיירים נואשים ללא מפה כנראה שזה לא היה מפריע לו, אך היות ובאוטובוס שלו בטח נמצאים עשרות תיירים אירופאים בעלי ממון הוא עשוי לחשוב על תסריטים אחרים. בשלב מסוים הוא האט בכוונה בצורה כל כך דראסטית, שגרמה לי להבין את הרמז, שאני צריך לעקוף אותו וכך עשיתי, בתקווה שאז הוא יירגע ויראה שאנו לא מאימים.

אחרי כמה קילומטרים האוטובוס פנה לעיירה אחרת ואנחנו המשכנו לבדנו בדרך המהירה לעמאן. אל עמאן נכנסנו דרך האזורים היותר עניים, מפחידים וקשוחים של העיר ואחרי כמה שלטים באנגלית שמכוונים אל מרכז העיר הופיעו אך ורק שלטים בערבית. ואם יש משהו שאני אוהב ושונא באותה המידה הרי שזו תחושת חוסר הוודאות ולפעמים אף חוסר האונים הזו שיש בטיולים. וכשאתה אדון לגורלך, זה שנוהג ברכב, התחושה הזו רק מתחזקת. היה משהו מאוד עוצמתי בכניסה לעמאן, כמו בעיטה לתוך הבטן, בעיטה בכל מה שמוכר, בעיטה בוודאות ובשליטה שגורמת לך להרגיש כל כך קטן ואבוד בתוך כל החלל העצום הזה.

עברנו בכמה אזורים לא סימפטיים והגענו לדאון טאון עמאן שם זיהינו אתר תיירותי בו חנו כמה אוטובוסים מפוארים. מיד ניגשנו לנהגים לשאול אותם איך מגיעים לכתובת של המלון שקיבלנו. הם הסבירו לנו באדיבות אך למרות זאת עדיין לא ממש הבנו איפה זה ולכן פעלנו בשיטת הצמצום ליעד. לוקחים כיוון כללי וכל מאה מטר עוצרים לשאול אנשים נוספים רק כדי לוודא שלא סטינו מהמסלול.

כעבור כמה דקות הגענו למקום מבטחים, מרכז עמאן שנראה הרבה יותר ידידותי למשתמש ומזמין לנחיתה רכה. אחד הדברים המגניבים בעמאן הוא שבניגוד לערים גדולות אחרות בעולם, אפשר להחנות את הרכב כמעט בכל מקום שמוצאים וכך מצאנו את עצמנו מחנים אותו ממש במרכז העיר. למרות שמרכז עמאן חושף עיר מערבית לכל דבר, עם מבחר עצום של חנויות, קניונים ורשתות מזון מהיר, יש בו משהו קסום. השילוב הזה שבין מודרני למסורתי ובין דתי לחילוני. נשים רעולות פנים לצד נשים אמיצות בג'ינס וסנדלים, חובשי כפייה לצד נערים בליינים שנראים כאילו יצאו מהמגזין של Fox ומוזיקה מודרנית לרקע תפילת המואזין שמעירה אותך בארבע לפנות בוקר.

והריחות, כל כך הרבה ריחות חזקים. לפני שנה טיילתי בירדן בתקופת הרמדאן מה שפגע מאוד בחוויה הקולינרית של הטיול וכך רוב הניסיונות שלי להגיע אל פסגת החומוס או הפלאפל נחלו תבוסה ואכזבה. בעמאן חזר לי התיאבון והרצון לבלוס ולנגוס בכמה שיותר דברים. הקורבן הראשון היה חנות פלאפל ושווארמה שהייתה מפוצצת באנשים וזה הסימן הראשון לאשר מקום אכילה. בלי לחשוב פעמיים, הזמנתי פלאפל ובחנתי את הדרך שלהם להכנת המנה. הפיתה הייתה ממש דקה והחבוב שם בפנים שלושה כדורי פלאפל אותם הוא מעך בתוספת טחינה, סלט וחריף, לאחר מכן הוא גלגל את הפיתה כמו טורטייה והגיש לי אותה. כמעט שום דבר לא נזל מהצדדים כיוון שזה לא סתם מגולגל, אלא עטוף בשכבת הגנה כפולה... וכל התענוג הזה עלה רק 0.3 דינר ירדני שזה קצת יותר משקל וחצי (סיבה נוספת לאכול גם אחרי תחושת השובע). לאור ההצלחה המסחררת הייתי חייב לבדוק גם את השווארמה וכבר סימנתי לי את המקום כפוטנציאל לארוחת בוקר טובה (כי אין כמו חומוס ופלאפל על הסובח).

לאחר כמה סיבובים ונשנושים במרכז חזרנו למלון מפוטמים ועייפים אך מרוצים. ביום השני הדרמנו לעיר מאדאבה שאינה רחוקה מים המלח. האטרקציה התיירותית במאדאבה היא הכנסייה עם הפסיפסים העתיקים שמאוד הלהיבה את עשרות התיירים הנוצרים שהיו שם, אך אותנו הרשימה פחות ולכן המשכנו משם לתצפית הר נבו, ממנה ניתן לראות את ים המלח. ואחרי כמה תמונות בתצפית ירדנו בכביש המפותל לכיוון ים המוות.

כבר שנים אני טוען שים המלח בצד הישראלי הוא אחד המקומות המוזנחים ושיש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות בו על מנת לשפר את תיירות החוץ ואף לגרום ליותר ישראלים להגיע אליו. תחשבו על זה, לכל אורכו של ים המלח אין כמעט מסעדה אחת נורמאלית (אלא אם כן ארומה ובורגר קינג זה נחשב). שלא לדבר על איזה דוכן פלאפל או שווארמה לפשוטי העם ואם אתם רוצים לשתות בירה תוכלו לעשות את זה כנראה רק בקיבוץ עין גדי או בפאב במצפה שלם. ים המלח הוא אחד מהמקומות הכי מיוחדים שיש לנו ומשום מה אנו די מתעלמים ממנו ולא מנצלים את הפוטנציאל העצום שגלום בו.

הירדנים פועלים בטקטיקה אחרת, לפייה, אם אתה רוצה לראות את ים המלח - אתה צריך לשלם והרבה. בעוד שאצלנו ישנם כמה חופים מסודרים שהכניסה אליהם אינה כרוכה בתשלום ואפשרות לינה באכסניות, בבית ספר שדה או בבית הארחה שבעין גדי, בצד הירדני יש אך ורק ארבעה מלונות בצפון ים המלח שאינם יורדים מארבעה כוכבים. ואם אתם רוצים להשתכשך במים המלוחים תוכלו לבקר בחוף עמאן שזה בערך החוף המסודר היחידי שיש להם שם, תמורת תשלום סמלי של 60 שקלים!

די התעלמנו מהעובדות האלו והמשכנו בטיול שלנו כשאנחנו מסתמכים על כך שבטוח נמצא שם מקום זול לישון בו כשיגיע הערב. חצינו את אזור המלונות והחוף וטיפסנו בכביש הנחש המפותל שמוביל לאחת מהתצפיות היפות ביותר על ים המלח - Panoramic. את המקום הזה הכרתי דרך השיטה החדשה לפייה אני בוחר את יעדי הטויל. קוראים לה Google Earth. בפלא עולם הזה של גוגל יש אפליקציות רבות ואחת מהן היא תמונות של גולשים. כלומר, אם טיילתם במאצ'ו פיצ'ו ואתם רוצים לחלוק עם כולם את התמונות שצילמתם, ניתן להעלות אותן דרך התוכנה של גוגל וכך כל מי שיתקרב בזום לאזור יראה הרבה תמונות של גולשים שהיו במקום. האפליקציה שואבת את כוחם של ההמונים וההיגיון הפשוט אומר לחפש את המקומות שיש בהן תמונות, כי היכן שיש הרבה תמונות כנראה שגם יש מה לראות. כך מצאתי את Panoramic וידעתי שאני חייב להגיע אל התצפית הזו. מיד אחרי שעברנו עוד מחסום של הצבא פנינו ימינה למתחם, שילמנו דינר לבן אדם ונכנסו לאזור התצפית. ניתן לראות ממנה את כל ים המלח ומאחור ישנה מסעדה שמשקיפה על הנוף המדהים הזה. אנחנו הוצאנו את הפלאפל המשובח שהבאנו איתנו מעמאן ובלסנו בכיף על הסלעים.

מהתצפית המרהיבה ירדנו לעוד אתר שגיליתי הודות ללווין של גוגל - המעיינות החמים של Hammat al Main, מפלי מים מרשימים שהזרמים היותר חמים שלהם מגיעים לכ- 60 מעלות ואתה מוצא את עצמך מקפץ במהירות כמו איזה פקיר שרץ על גחלים. אזור המעיינות החמים הוא מעין כוך בתוך הרי ים המלח, כוך מרהיב עם הרבה צמחייה ירוקה וכמה מלונות שבתקופה זו של השנה סגורים לשיפוצים.

הירדנים שהיו במקום זכו באטרקציה נוספת ושמה מרינה. אחד מהדברים היותר משעשעים היה לבחון כיצד הירדנים בוחנים את מרינה - הבחורה הבלונדינית מהמערב. בעמאן ראיתי כמה נהגי מוניות שכמעט נכנסו בעמודים, מוכרי חנויות שקיבלו נקע בצוואר ובחורות שבחנו אותה מכף רגל ועד ראש. ובמעיינות החמים כל הירדנים הפכו לחובבי טבע כשהם שולפים את הפלאפונים שלהם במטרה לצלם את הנוף המרהיב שבמקרה נמצא תמיד היכן שמרינה נמצאת. אחרי שהתבשלנו היטב במעיינות החמים, טיפסנו חזרה לכיוון ים המלח. בדרך עצרנו שוב בתצפית המרהיבה לסדרת תמונות של שקיעה וקצת לפני שהחשיך לגמרי, ירדנו לאזור המלונות של ים המלח לנסות את מזלנו.

מוכנים למיקוח קשוח הגענו אל המלון הראשון שדרש 200 דינר ירדני ללילה, תכפילו את זה בחמש ותבינו שכל ניסיון מיקוח הוא חסר תועלת. במלון הזול ביותר רצו 100 דולר ללילה שזהו אינו סכום מפלצתי בהתחשב באיכות המלון, אך בהתחשב בתקציב שלנו העדפנו לישון ברכב. לא הצלחתי לעכל את הרעיון שבכל ים המוות הזה אין אפילו מקום אחד זול לתרמילאים ואחרי שבחנו אפשרות של לינה עם אוהל שכור ללא שקי שינה בחוף המסודר, הבנו שאנחנו צריכים לחזור לישון במאדאבה מה שאומר שצריך לעשות את העליות מים המלח בחושך מצרים או יותר נכון בחושך ירדן.

בעלטה מוחלטת, עם אורות גבוהים ובזהירות יתרה בכביש המפותל, עשינו את דרכנו חזרה למאדאבה, שם נכנסנו אל המלון הראשון שמצאנו במרכז. ממש מתחתיו היה פאב/בית קפה חמוד בו פגשנו חבורה של בריטים מבוגרים שהיו בטיול מאורגן ומאוד התלהבו מהדבר הזה שנקרא נרגילה. למרות ש- "מוחמד" זה אולי השם הכי נפוץ היום בבתי ספר באנגליה, לא היה להם מושג מזו נרגילה וגם את הבדיחה שלי - שזה כמו באנג מתוחכם, הם לא הבינו, או שהיא סתם לא הצחיקה אותם, נו מילא. עברנו לדבר על מוסיקה ועל סר פול מקרטני שנזכר להגיע לישראל רק עכשיו.

למחרת בבוקר חזרנו לים המלח כדי להעביר את היום בחוף המסודר בין הים לבריכה או בשפת מדריכי טיולים רבים - להתחרדן להנאתנו בשמש היוקדת. משם נסענו צפונה בחזרה למעבר הגבול ממנו נכנסנו, דרך הכביש שעובר במקביל לגבול עם ישראל.

ובכן, אחרי יומיים וחצי של לא פחות מ- 500 קילומטר בהם איבדנו את הדרך מספר לא מבוטל של פעמים, חצינו כמה וכמה נקודות ביקורת של הצבא הירדני, עברנו בהרבה כפרים ועיירות נידחות ופגשנו רק קבוצה אחת של ישראלים, חזרנו הביתה בשלום. לפני הטיול חששנו שאולי הפעם כשנתור את ירדן ברכב שכור לא תהייה לנו אינטראקציה מספיק טובה עם הירדנים וקצת נפספס את החוויה. אולם דווקא בפעם הזו הצלחנו להגיע קרוב יותר ולהרגיש את ירדן ואת התושבים. בכל מקום אליו הגענו ברכו אותנו לשלום, בכל מחסום של הצבא אמרו לנו בחיוך: Welcome to Jordan ובכל פעם בה הלכנו לאיבוד עוברי אורח רבים שמחו לעזור או לנסות לעזור לנו. את העובדה שאנו ישראלים לא הרגשנו שאנחנו צריכים להסתיר מאיש וגם הירדנים לא גרמו לנו להרגיש כך, אלא להיפך.

ולמרות זאת, ישראלים רבים עדיין מתקשים לראות את עצמם מבקרים בירדן ועדיין ניזונים מההתרעות הסתומות והעלומות שעולות מפעם לפעם (בעיקר בחגים ובמועדים לשמחה בהם מישהו מעדיף שנתפוצץ בארץ). ג'ורג' אורוול אמר בספרו 1984: "ניצחון מכריע אינו בגדר האפשר, לא חשוב אם המלחמה מביאה ניצחונות או תבוסות. כל הדרוש הוא שמצב המלחמה יהיה קיים". אם נתייחס לחלקו השני של המשפט, הרי שהוא רלוונטי יותר מתמיד. ההתרעות מעולם לא תוסרנה כי הן מהוות חלק בלתי נפרד מדרך השליטה. האם יגיע יום בו נשמע בחדשות כמה מומלץ וכיף לנסוע לירדן? כנראה שלא. אנחנו עדיין צריכים לשמר את המיתוס של מדינה יהודית מוקפת באויב ערבי ואנחנו עדיין צריכים להיות דרוכים. ולכן כל מה שדרוש הוא שתמיד תהיינה התרעות, רק כך נוכל לשמר בכל מחיר את האויב הווירטואלי שלנו. את הגבול הפיזי עם ירדן ניתן לעבור בקלות ובנוחות, כל מה שנותר לעשות כעת הוא לחצות את הגבולות האיתנים שהצבנו בראש.

תגובות

  • מעניין לגמרי ונכון מאוד

    וסלאם עליכום!

    אפרו, 27-10-2008 09:45

  • welcome

    אכן ירדן יפה ומומלצת ומרגישה מאוד בטוחה וקצת מצחיקה ויש שם סצינת טקניבלים מזרח תיכונית בתולית וגם אתר הV מספר 1 - פטרה. שווה מאוד. וכמו שיגידו לכם אלפי פעמים בירדן welcome!

    ברק 23, 27-10-2008 16:06

  • תודה

    עשית לי חשק לירדן ותודה על הבעת הדיעה ...אמן ועוד ועוד עיניים ולבבות יפתחו(!)

    יעל, 28-10-2008 03:45

  • אלטרנטיבה מעולה לסיני

    ואסור לפספס את העיר קרארק ואת ואדי אל חסע(נחל זרד)

    איתן, 28-10-2008 04:34