מגזין

החזית העממית

ירון זהבי חזר מפסטיבל המוזיקה היהודית השני בלבונטין, שהביא למפגש בלתי נמנע בינו לבין דניאל זמיר

מאת אסף פרידמן. 25-10-2008

תגיות: דניאל זמיר

החזית העממית

לא ברור לי בדיוק למה, אבל לא יצא לסקר הופעה או אירוע כבר זמן מה. בנוסף לכך, אני מצוי בשלהי פגרת (כנראה מלשון להפוך מפגר) הקיץ, כך שכבר שלושה חודשים אני עושה כל מאמץ בכדי לנטרל את המסה האפורה שבין האוזניים שלי. כל זה מוביל אותי לקושי עצום בכתיבה. מחסום סופרים אם תרצו. כלומר אם אני ארצה, כי סופר אני בטוח לא ומחסום זה הדבר הזה שיש בשטחים, אבל ניחא. ואיך כל זה קשור לפסטיבל מוזיקה יהודית בלבונטין? זה לא, אבל חשבתי שכדאי שתדעו למה אני חורג מהדד ליין.

אז ככה. השבוע נערך בפעם השנייה פסטיבל המוזיקה היהודית של לבונטין 7 בשיתוף עם בית אבי חי. בית אבי חי למי שלא מכיר, הוא בנין בעל שם זהה לקרן שמממנת אותו ואת פועלו ומטרתם היא קידום תרבות יהודית באשר היא ויצירת שיח משותף בין דתיים ואנשים חופשיים שלא בדרך ממוסדת.

סצנת המוזיקה היהודית - תל אביבית, אם יש דבר כזה, היא די מצומצמת. כך שמרבית הנגנים מכירים את רוב הקהל שמורכב ברובו ממשפחות וחברים. לא שזה רע, נהפוך הוא, האווירה המשפחתית רק מוסיפה מימד מאוד נעים למוזיקה שאמורה להיות משלנו. אלא שלשמחתי הרבה את ההצגה גנבו אאוט - סיידרים בדמות חברי התזמורת העממית ודניאל זמיר עליהם נרחיב בהמשך. 

ראשונים עלו האדונים לזרסון ("אוי דיוויז'ן") ופיש. לקטע שירה רוסי עתיק ללא ליווי נגנים. בהמשך עלה הטריו  B T A שהורכב מכלי הקשה, סקסופון וקונטרה בס. תחילה ניגנו השלושה מוזיקת ג'אז עם השפעה יהודית חזקה, כלומר הקטעים המובילים נשמעו והסתלסלו כיהודים. כשהגיח לבמה נינו ביטון, גבר צנום ומאפיר שיער שדומה דמיון עז לגנרל אנטואן לאחד, השתנו פני הדברים. ביטון הוא פייטן ונגן עוד שהטה את המופע לגלויות שונות מאלו שיוצגו עד אז בפסטיבל היהודי. והמופע החל לקבל כיוון יותר חם, וסוחף שהתבטא במחיאות כף לא רצוניות כנהוג במחוזותנו.

אחרי B T A ונינו ביטון "אוי דיווז'ן" עלו לבמה. כתבתי כבר על "אוי דיווז'ן" בעבר ורק מילים טובות יש לי על החברה האלה. באמת. כך שאין טעם להרחיב. אמן נוסף שסיקרתי פעם הוא דניאל זמיר. מכיוון שכך גם פה אין טעם להרחיב. אז תהיו בריאים, כל טוב ושלום.

סתם. פה דווקא יש, משני טעמים. הראשון הוא ההרכב עימו הופיע מר זמיר. התזמורת העממית הוא הרכב אותו הרכיב זמיר עצמו לפני כשש שנים ופרח לו הלאה. הוא מורכב ברובו מאנשים יראי שמיים (לא כמו משפחת בנאי, אלא חרדים חרדים - מכנס שחור, חולצה לבנה, ציצית וזקן עבות ) שמפליאים במוזיקת ג'אז מקורית שנשמעת לעיתים כמו פיוז'ן בין צלילי העוד לג'ון קולטריין. ולא סתם, אני מזכיר את קולטריין המנוח. לא שיש מה להשוות (וזאת משום שיש דברים שלא עושים) אבל מהרגע שדניאל זמיר מתחיל לנגן על הסקסופון אתה קולט שמשהו ממש גדול קורה.

קטע הפתיחה לא כלל את זמיר על הבמה ותזמורת העממית נשמעו ונראו כקוריוז חביב ותו לא. אלא שאז הצטרף זמיר ונסך על הנגנים את אוויר הפסגות שאפשר גם להם להתעלות לגבהים שמתקרבים לאלו שבה שוכנת הנגינה של זמיר. וזה בדיוק הטעם השני. בעוונותיי הרבים בפעם האחרונה שראיתי את זמיר לא הצלחתי להבחין ביכולותיו הסוחפות. אולי היה זה המקום או הסגנון השונה של המופע שגרמו לשנינו להתעלם אחד מהשני, אלא שבאותו הערב המפגש הזה היה בלתי נמנע. האיש המיוחד הזה הוא מוזיקאי בחסד. הוא לוקח את הסקסופון שלו למקומות יפים ורמי מעלה כיאה לאיש חובש כיפה. יכול להיות שיד אלוהים בדבר אבל מבחינתי שתי ידיו הן האחראיות הבלעדיות לכך.

אמן.

תגובות