מגזין

בית קברות לחיות

אחרי ש"אנימל קולקטיב" כישפו את הזאפה, הם הצליחו להכניס הרבה מאד צבע לחלומות של אורלי נקלר. על טריפ טבעי וסרטים אדומים (כאלה עם חיות)

מאת אורלי נקלר. 24-10-2008

תגיות: Animal Collective

בית קברות לחיות

תקופת סמינר, מצברוח מוזר, כאב ראש מיותר, אינדי נגב של מחר, כל אלו מלווים אותי להופעה של "אנימל קולקטיב" בזאפה. כמה זמן לא כתבתי בגוף ראשון. חיכיתי להופעה הזו יותר מדי זמן ובכל זאת לא בא לי עליה. תנו לי ללכת לישון. פחות משנייה אחרי שנכנסתי הם עולים והקסם קורה בשידור חי, מצליח להשכיח יום ארוך מדי.

ל-"אנימל קולקטיב" אין הרבה דברים: הכרה ציבורית רחבה (מחוץ לעולם האלטרנטיבי) , מלא חברים במייספייס, מוסיקה שגרתית, קליטה או מחרמנת. זה שייך לאייר , להוברפוניק (בשעה טובה בקרוב בארץ), לא להם. חברי הקולקטיב מאופיינים בדבר אחד שמגדיר אותם טוב יותר מכל מגזין מוסיקה או שדרן רדיו בקול הקמפוס: הם שומדבר שיש למישהו אחר.

הם פותחים עם Dancer והזאפה מתמלא בסאונד הייחודי רק להם. צליל רודף צליל, אלקטרוניקה מחשמלת מתובלת בשירה מאלפת שחודרת ממעקי הקישקעס וכלים חיים שמעוררים את המתים. המוסיקה שלהם הייתה גורמת גם לשערות בידיים של סבתא שלי, אלו שלא נשרו כבר, להזדקר בגאווה. הצלילים המעורבלים מאחדים את הקולות השמימיים של נוח לנוקס ודיויד פורטנר עם מיקסרים ממאדים ועם גיטרות ותופים מנוגה.

הבייבי פייס של לנוקס, אקא Panda Bear, מעורר השתאות מהולה בהערצה עם סימן שאלה ענק שמרחף מעל הפסיכדליה הניסיונית שהם עושים: איך יוצא כזה קול ענק מהגרון של הזאטוט כביכול (30) הזה? כשהם עומדים על הבמה, שקועים לגמרי במה שהם עושים ונסחפים עם המוסיקה, זה כמעט מפליא שהם נראים כאלה ילדים אבל עדיין מהזן המחונן, אלו שהצליחו להמציא או לחדש את הגלגל, או לפחות להיכנס לנישה המוסיקלית של "אי אפשר להסביר מה זה, זה פשוט ממש טוב".

הקהל הישראלי נכנס לאט מדי לאווירה אבל מתישהו כבר לא יכול להפסיק לזוז. מדובר במסיבת טראנס על כל הכרוך בכך: אדמה זזה, ריקודים לתוך הלילה בלי יכולת להפסיק, טריפ, צבע, קסם, כל זה בלי מוסיקת הטראנס (למזלנו) אבל עם הרבה מאד לופים, חיזור של קולות אחרי הכלים וזה אחרי זה, תופים שבורים שנכנסים ויוצאים לסירוגין וגיטרות מייללות. להיות עם האנשים הנכונים, לזוז עד שאי אפשר יותר, חבר מגולגל אחרי חבר מגולגל, התאורה המושקעת שהם מספקים משתלבת בצבעים שהם עושים למחשבות שלנו.  

המופע שלהם הוא מה שקוראים לו בקול הקמפוס "סט". הקולקטיב הבולטימורי במקור מספק הזיה פסיכדלית שהיא בגדר מסע בין שירים המחוברים זה לזה בלי טיפת דיבור באמצע, שלא להפריע לפסקול שנוצר ולא לשבור את הכישוף. שיר רודף שיר, Who Could Win A Rabbit  ,Peacebone  ,Chocolate Girl, לא בהכרח בזה אחרי זה אבל זה לא ממש משנה. מדובר ביצירה אחת ארוכה, מחולקת לשלושה חלקים (ואני מתעקשת שלא לומר הדרנים כי לא מדובר בירידה לשם עלייה, מדובר במחשבה עמוקה על מספר רצפים נכונים של שירים שיחברו להם יחדיו לכדי אורגזמה שלמה). Comfy in Nautica ו- House מסיימים את החלק האחרון, מותירים קהל מותש שהכיל לתוכו יותר מדי סמים טבעיים אבל נשאר בחיים כדי לספר.

בסופו של יום מדובר בהופעה מעייפת, במיוחד עבור אלו שבאו נטולי כוחות מלכתחילה, אבל אינטליגנציה היא כידוע דבר מעייף. אחרי הכל, מדובר באחד ההרכבים היותר חכמים שעשו את דרכם לעולמנו בעשור האחרון, גם אם זה מוזר ומשוגע לפרקים, בדיוק כמו שאני אוהבת. אתם יודעים, כל הגאונים הם קצת משוגעים.

תגובות

  • פסיכדליה נסיונית? עסק לעשירים בלבד

    200 שח להופעה אשר מתהדרת להקרא "אינדי" זה פשוט ביזיון. גם לא מכרתם את כל הכרטיסים, אני ועוד 5 אנשים שאני אישית מכירה לא הלכנו בגלל מחירים מופקעים. סצינת האינדי בארץ היא תפרנית וקטנה מאד. אז למה לא להוריד את המחיר קצת ולמכור את כל הכרטיסים? אנימל קולקטיב הם לא מוריסי. אומנם גם הם צריכים מלון וטיסה אבל ההופעות שלהם בארצות הניכר עולות פחות ממאה שקלים. פרוג אייז ישנו ברחוב? לא ברור מה היו השיקולים, מה שברור זה שדפש מוד ואנימל קולקטיב עולים כמעט אותו דבר דבר. רק שאחת מהם הקליטה את האלבום שלה בלואו באג'ט באיזה מרתף. פשוט ביזיון

    ממורמרת, 25-10-2008 11:08

  • ביקורת מעולה...של הטוקבקיסטית!!

    דווקא ...לא ממורמר, 26-10-2008 06:56