מגזין

כשבאתי לשמוע אותה מפיות זרים

בתיאטרון תמונע ציינו 23 שנה לפטירתה של יונה וולך בהופעה רבת משתתפים. סער גמזו מקונן

מאת סער גמזו. 06-10-2008

תגיות: יונה וולך

כשבאתי לשמוע אותה מפיות זרים

כבר בפתיחה אפשר להגיד שהטור הזה יהיה מתפלצן. לא מתפלצן בקטע של רביחת חמוציות בליווי חמאת אזדרכת על מצע בלוטות זיעה של שועל סיבירי אלא מתפלצן בקטע של שפה. ההתעסקות בשירה כאילו מבקשת את זה. אין הרבה אפשרות לברוח מהתפלפלויות והתפלספויות כשמגיעים לנושא הזה. עם אלה שלא סובלים את התופעה הסליחה ולהם שלוחה ברכתי לדרך צלחה בעוזבם את הטור הזה כבר בשלב המוקדם הזה.

לפני 23 שנים הלכה יונה וולך לעולמה אבל כמו כל דמות בעלת שיעור קומה בעולם האמנות, מורשתה וירושתה היצירתית לא נעלמו איתה. מטען השירים והכתבים שהשאירה אחריה היוו השפעה ברורה ומעצבת גם ליוצרים צעירים יחסית וגם לשירה העברית בתקופה הפוסט-וולכית. הבוטות, הישירות, ההתייחסות הכל כך ייחודית לשפה העברית, ההתרסה הברורה, השפיות המעורערת שמזינה את היצירה, סיפור החיים הקשה, הרגישות והכישרון העצום לכתיבה הם שמגדירים את וולך כאדם ואת יצירתה. אין ספק שראוי לזכור, להזכיר וללמד את שירתה של וולך. פועלה של וולך בתרבות הישראלית המתהווה של ימי תחילת המדינה מקנים לה מקום מכובד על מדף הכותבים העבריים. סביר מאד להניח שכל אלה יחד חברו והולידו את הרעיון לערב שנערך אמש בתיאטרון תמונע.

האירוע הוגדר כ"חגיגת שיריה של יונה וולך" אבל גם העטיפה הזו לא הצליחה להקל על הבליעה של הקונספט. אירוע זיכרון, חגיגי ככל שיהיה, שמטרתו היא מסחרית באופן ברור צובט לי באופן מטריד. הרי לא מדובר באירוע שנתי שהפך לרוטינה במהלך יותר משני עשורים אלא בהפקה חד פעמית כמעט, שמבקשת לייצר רווח על גבו של הזיכרון. פעמיים עלו אתמול על במת תמונע כמה מהמבצעים הטובים של המוזיקה הישראלית ואני משוכנע כי בנוסף להיותם חובבי שירתה של וולך נעשה שימוש דווקא בהם כדי לקרוץ לקהל ולאפשר למפיקים למלא את האולם עד אפס מקום.

מובן לי לחלוטין כי עם השנים הזיכרון מתעמעם, הגלוריפיקציה והרומנטיזציה משפצות את העובדות והסיפורים הופכים מתובלים יותר בפירות הדמיון של המספרים. למרות זאת אין ספק בהיותה של וולך עוף מוזר. שיריה שעוסקים בפינות המוארות פחות של הקיום מאפשרים לקורא מרחב פרשנות כמעט אינסופי. מרחב שמצטמצם לכדי חריץ קטנטן כאשר המילים פוגשות מנגינה והגשה של מבצע אחר. המעבר של שירה כתובה לשירה מושרת מזכיר לי מאד את המעבר בין ספר לסרט. לצופה מוצעת חוויה כוללת יותר אבל מצומצמת משמעותית ביכולת שלו להתעופף בתוכה ולהבין אותה קצת אחרת.

דרושה רגישות רבה והתעמקות רבה יותר כדי לא לחטוא למקור ולא להרחיק את הטקסט מהמקום בו הוא נולד. המבצעים שלקחו חלק בערב בחרו לשיר את שיריה של וולך דרך המסננת שלהם והציגו צד מלוטש ומעודן מדי של וולך לטעמי. שאריות מהאופי המקורי של המשוררת הביאה דווקא דליה שימקו, מנחת הערב, שבתיאטרליות רבה הצליחה לרגש אותי בקריאתה משיריה של וולך ובהגשה של האירוע.

עניין לא ברור נוסף היה הייצוג הנשי על הבמה. וולך, שמהווה אבן דרך משמעותית כאשר דנים בנשיות בשירה העברית, הצליחה לכאורה לגעת יותר בנפש הגברית. למעט ורד קלפטר (שהתקשתה מעט להיכנס לנעליים הגדולות של וולך), היו אלה גברים בלבד שביצעו משיריה. אין לי מושג אם מדובר בעניין של ליהוק או בהתרחקות נשית מהטקסטים של וולך, אבל חסרונן הבולט של בנות המין החזק על הבמה היה תמוה מאד בעיניי.

ולעניין ההופעה. אילן וירצברג וחמי רודנר פתחו את ההופעה וגם סגרו אותה בהדרן לא ברור. למגינת ליבי בשתי ההזדמנויות הם בחרו לבצע את "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". אפשר היה לנצל את הבמה וההזדמנות כדי להביא לקהל טקסט נוסף של וולך ולהעשיר את הערב כולו במקום החזרה המייגעת הזו. ערן צור הציג כהרגלו רגישות מופלאה שכנראה נובעת מאחוות משוררים ואהבה משותפת לשפה העברית. מידנייט פיקוקס לקחו את הצופים למסע LSD מרתק והחיבור שלהם עם אלי לולאי התאים כמו כפפה (יכול להיות שנולד כאן הרכב חדש? אולי Four Peacocks?) אלון ברגבאום בחר בעיבוד מינימלי ומלא רגש שנתן הרבה מקום וכבוד לטקסט עצמו. מולטי-אינסטרומנטליות שנתקלה בבעיות סאונד קשות מנעו מדידי ארז להעביר את הקטע שלו. ירמי קפלן לא הרשים במיוחד ואילן וירצברג סיפק את הפתעת הערב עם שיר של וולך שהוא הלחין ולא מצא את דרכו לאלבום "בציר טוב".

אלו הם רשמיי וזוהי דעתי אבל ייתכן שנתקעתי ולא חזרתי ממסע אל אס די שנגמר מזמן.

התמונות לקוחות מעמודי פליקר של  zafriry ושל NoamC

תגובות

  • דווקא היה נחמד { כן אני יודע יונה לא אהבה נחמד }

    האדומי, 07-10-2008 01:58

  • לכל עונה יש סוף

    אהבתי

    ג'ון לנון, 07-10-2008 02:11