מגזין

עב-רות

כנות וישירות שווים גם כשזה כואב. מיכל חי הלכה להופעת ההשקה לאלבום של רות דולורס וייס וחזרה עם כתבה בעברית

מאת מיכל חי. 27-09-2008

תגיות: רות דולורס וייס

עב-רות

לפני כמה שנים חשדו הרופאים והאחיות כי לקיתי בשחפת. כולם מסביבי לבשו ארשת חמורת סבר ומקומטת של דאגה. בעיני לא היה דבר מעניין ומשמח מזה. ראיתי לנגד עיני את היוצרים המחיים של השפה העברית, וחשתי עמם הזדהות עמוקה יותר מאי פעם. היצירה בעברית תמיד התקשרה, עבורי לפחות, לסוג של סבל ומרורים. שפה בלתי אפשרית בעלת חיים בפני עצמה, אשר רבים היוצרים בה נמקו עמה. אליעזר בן יהודה ורחל רוקקי דם השחפת, לאה גולדברג והסרטן, יונה וולך והטירוף, מאיר אריאל והבהרות והרשימה עוד ארוכה. אין כאן כדי להצביע על סוף דומה של אמן כזה או אחר. אך עדיין, אולי באיזשהו אופן זהו חלק קטן מההסבר להימנעותם של רבים מהיוצרים כיום מהשימוש בעברית.

המילים "אוסטין- טקסס" מקום מגוריה הנוכחי של רות דולורס וייס, מעלות דווקא מחשבות על בארות נפט, קאובויס, שוורים בועטים וצעקות האודי של הילביליז מקומיים. לטקסני המצוי בוודאי תעלה המילה "ישראל" מחשבות על מדבר, גמלים ומלחמות. למרות נלוזותם של כל הדימויים הסטריאוטיפיים הנ"ל, יש בהם אולי משהו כדי לתאר את שני הקצוות שבהם חיה רות דולורס וייס. קצה אחד של חיים בישראל בו יצרה דיסק בשפה האנגלית, בעוד שכשחיה בארה"ב יצרה דיסק דווקא בעברית ואף נתנה לו שם תואם.

יום שישי בצהריים. מופע ההשקה ל"בעברית". מועדון הלבונטין נראה כהתגלות לא שגרתית. למעלה אור היום מכה בנו, נושק להשקת הספר של בני בשן שהתרחשה כאן קודם. שתי הופעות ההשקה הקודמות ל"בעברית" נמכרו מראש, ותור ארוך השתרך גם היום מהרחוב ועד לקופה שבקומת המרתף. שתי העובדות האלו בוודאי הוסיפו מעט ריגוש למבקשים להיכנס. אחרי הכל, עד להבלחה של התפכחות, כשמשחקים איתנו קשים להשגה, אנחנו ממש רוצים יותר.  

המופע נפתח. רות דולורס וייס ויהוא ירון, שלקח חלק בעיבודי השירים, עולים לבמה ותופסים עמדות. הוא- תומך בקונטרבס, היא- מתיישבת ליד הפסנתר. המופע מורכב בעיקר משירים מאלבומה החדש ומשירים באנגלית, אשר רובם נכללו באי פי (Come see (Raw Versions. הם פותחים עם "גיליתי שמש", ו-"קיץ" המעובדים בסגנון הבלוזי מלנכולי של וייס. ולמרות שמותיהם הקיציים, השירים הולמים יותר דווקא את הגשם הראשון שמתדפק על חלונות העיר ממש ברגעי כתיבת שורות אלו.

רות דולורס אינה מביטה בנו. רק מדי פעם וגם אז לא ממש מישירה מבט. רק חוטפת איזה הצצה מבין קרני הפנסים המסנוורים של התאורה. לפעמים אנחנו צריכים שמישהו יראה אותנו. כדי שנרגיש שאנחנו באמת קיימים או חשובים. כדי שנדע שאנחנו באמת כאן. הפעם לא. לפעמים אפשר גם ככה.

הקול של רות דולורס נקרע אי שם מהבטן, כמו מיתר של קונטרה- בס. נותן לנו כנות אחרת. כשמעמיקים ומקשיבים לפרטים, אפשר להבין שגם ללא מבטים, נגינתם של השניים, קולה השבור והעמוק של וייס, ונגינתו הפיסית הרוקעת, היורקת של ירון נותנים לנו קיצור דרך, מבוך או מחילה לעולם פנימי של אדם אחר. אולי דרכו נוכל להיכנס לחצי הקומה שמתחת ללבונטין בה נמצא הראש של ג'ון מלקוביץ' או במקרה הנוכחי- של וייס את ירון.

לרות דולורס, יש קול גדול. כל כך גדול, שיכול למלא עולמות. ניתן אולי לתהות האם הוא מוליך אותנו שולל, ובעצם מלבדו אין כאן אחיזה ממשית בתוכן. ככל שעובר הזמן אפשר להרגיש שלמרות דמיון מסויים ביניהם, יש לשירים בשר והם עומדים בפני עצמם. בעיקר כאן בהופעה, כשהאנרגיה שלהם מסתובבת לנו בין הרגליים. מילות השירים באנגלית מפורטות וישירות יותר, השירים בעברית יותר תמציתיים ומרומזים ואת כולם עוטפים נגינת הפסנתר ופעימות הבס של ירון המתגנבות אלינו ביניהם. I Love This Blue Life of Mine שרה דולורס וייס, בערבוב האופייני לה בין עצב ואופטימיות ובין אור ועגמומיות. 

לקראת סוף ההופעה הם ניגנו את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, בביצוע קורע לב. לאה גולדברג הקדישה את חייה לכתיבה בשפה העברית שלא היתה שפת אמה. היא הייתה בוודאי מתרגשת לשמוע את הביצוע לשיר האהבה למכורתה הטובה והעלובה כאחד. היא לא הייתה היחידה להתרגש, רבים באזור הלבונטין התרגשו גם כן.

ההופעה שנפתחה ב"גיליתי שמש" נסגרה עם השיר Here Comes the Sun של הביטלס. וייס נוטשת את עמדת הפסנתר ומלווה את השירה ואת נגינת הקונטרבס, בטמבורין. קורצת לחיפושית הנדירה שהבליחה אמש למחוזותינו כדי להשחית את הנוער שבגר. ובאמת התבגרנו. בתקופה בה יוצרים רבים בוחרים בשפת המוסיקאים שהשפיעו עליהם כילדים - באנגלית, יש בהופעה בעברית דבר מה מרענן, ישיר, קרוב לדיבור הפנימי- זה שבינינו לבין עצמנו כשאנחנו חושבים. רות דולורס וייס הגיחה אלינו לסבב הופעות מצומצם עד לחזרתה למקום מגוריה אי שם באוסטין טקסס.

כל שנותר הוא לא לוותר על ההזדמנות. ללכת ולשמוע.  

צילום: יעל מאירי  

תגובות