מגזין

תיאוריית החלקיקים

לפי התחזית האפוקליפטית, בסוף אוקטובר יווצר חור שחור שיבלע את כדור הארץ. ליאור שיינברגר חזר מההופעה של Low עם הבשורה האופטימית. על הקשר שבין מוסיקה, אנרגיה וחלקיקים

מאת ליאור שיינברגר. 12-09-2008

תגיות: Low

תיאוריית החלקיקים

ברגעים אלו יושבים להם אלפי מדענים בחדר צפוף אי שם במעבדות CERN שבשוויץ ומנתחים את תוצאות השלב הראשון במה שמסתמן כניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה: שחזור המפץ הגדול. כ-15 שנה ערכה בניית מאיץ החלקיקים הענקי ה-LHC והמטרה שלשמה הוא נבנה היא דיי פשוטה: לנסות ולמצוא את אבני הבניין, חלקיקי היסוד שמרכיבים את היקום שבו אנו חיים.

חלקיקים אמורים לנוע במהירויות מטורפות בכיוונים מנוגדים ואז, ב-21 לאוקטובר כששני חלקיקים יתנגשו ברגע נתון, צפויה להתרחש אחת משתי האופציות הבאות: הראשונה והמשמחת היא שהמדענים יחזו באנרגיה טהורה - הרגע שבו הכול התחיל, וינסו להבין את הקסם מאחורי סוד הבריאה. האופציה השנייה, הרבה פחות משמחת יש לומר, היא שמהפיצוץ הזה ייווצר חור שחור שיבלע לתוכו את שוויץ ומאוחר יותר את שאר העולם. בשלב הזה אני מרגיש מחויבות לתפקד על תקן המרגיע ולעדכן כי מרבית המדענים שוללים מכל וכל את אופציית האפוקליפסה כך שאפשר להיות אופטימיים. אז למה השיעור הקצר הזה בפיסיקה ? הסיבה פשוטה: אתמול בלילה כש- Low התחילו לנגן ולשיר, אנרגיה טהורה אפפה את מועדון ה"בארבי" בת"א. כזו שהייתה גורמת לכל אותם מדענים לעזוב את החדר הצפוף ולהתחיל לצהול. באוויר המועדון זרם חשמל שגרם לכל אחד מהבאים בשעריו, והיו לפחות 500 כאלה, לחוות צמרמורות נעימות ולא מוסברות, וכשהופעה מצליחה להשכיח ממני את תחלואי היום יום במשך יותר משעתיים שבהן אני מרותק לבמה, מרגיש איך הצלילים מלטפים לי את עור התוף, בטוח שמישהו עשה משהו כמו שצריך.

ההופעה אמש הייתה תקדים, היא התחילה בזמן. שני קידר עלתה לבמה עם גיטרה ומתופף על תקן הופעת החימום. היא שרה לאט ורגוע ונכנסה לאווירה, אבל אני מרגיש עמוק בפנים שהיא לא מצליחה לסחוף אחריה את הקהל. היא זמרת מוכשרת ומבצעת טובה אבל משהו שם לא זרם מספיק. דווקא בשיר האחרון, בעברית לשם שינוי, היא מצליחה לגרום לי להניע את הראש לפי הקצב, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי ואני כבר בציפייה למנה העיקרית.

Low עולים לבמה. אלן ספרהוק, מימי פארקר ומאט ליווינגסטון, מסדרים לעצמם את הכלים לאט ולוקחים את הזמן. ואז זה מתחיל ואני מרותק. יש משהו בצלילי הגיטרה החשמלית שמצליח להעיף אותי לגבהים אחרים ואולי זה קורה דווקא בגלל שאותם הצלילים בוקעים מתוך שקט מופתי ששורר בקהל, שמצידו מתמסר באופן מוחלט ונותן למוסיקה של Low להפעיל לו את הדמיון והמחשבות. הקול של ספרהוק ופארקר מכשף ואין מילה אחרת שתגדיר את הסיטואציה. אני מעיף מבט חטוף לצדדים ורואה שכולם לכודים תחת השפעת אותו קסם.

שיר אחר שיר הם ממשיכים לסחוף את הקהל אחריהם כשהם לא פוסחים על חומרים מאלבומים קודמים כמו Sunflower ו- Dinosaur Act מתוך Things We Lost in the Fire או הביצוע המחשמל ל- That's How You Sing Amazing Grace מתוך Trust. כשהם מבצעים את Shame מתוך Long Division הקול של פארקר עוטף את הקהל מכל הכיוונים כשספרהוק וליווינגסטון גורמים לגיטרה להישמע שמימית.

"השיר הבא הוא על סופרהירו" אומר ספרהוק לקהל, "יש לכם סופרהירו ?" אנשים זורקים שמות כאלו ואחרים, מישהו אומר "איגי פופ" ספרהוק שומע "זיזי טופ" ומקדיש את Silver Rider לחבר'ה המזוקנים. כשהלהקה מבצעת את John Prine מתוך Trust, הקהל מתמסר אליהם ושר יחד איתם את סיומת השיר שוב ושוב. במהלך ההופעה הם ביצעו את Belarus, Sandinista ו- In Silence, שלושתם לקוחים מאלבומם האחרון Drums & Guns. באופן מפתיע, הביצועים בהופעה אמש היו, לפחות לטעמי, טובים יותר מאלו שבאלבום.

כעבור שעתיים וקצת (באמת שאיבדתי תחושת זמן), ההופעה הסתיימה, אחרי לא פחות משני הדרנים. Low הוא הרכב שנותן מעצמו כל כך הרבה אהבה לקהל, לא שר על פלייבקים ולא מזלזל במעריצים ששילמו סכום כספי לא מבוטל כדי לראות אותו מופיע. המעריצים יודעים להחזיר אהבה וההתנגשות הזו בין שני החלקיקים: המעריצים מחד גיסא והלהקה מאידך גיסא, היא שיוצרת את האנרגיה הזו - החומר שממנו כולנו עשויים: מוסיקה ונשמה.

 

צילום: מיכל שני

ממש כאן תוכלו לצפות בקטעי וידאו ולהאזין לשירים של הלהקה.

ממש כאן תוכלו לצפות בתמונות נוספות שצילמה מיכל שני בהופעה.

לספיישל Low בתכנית "מורפיום" עם עדי מור.

תגובות

  • היה נהדר

    הייתי אתמול בבארבי וממש היה מענג.הרבה זמן לא יצא לישמוע צליל כזה עשיר מלמעשה גיטרות ותופים.חבל שלא רואים בארץ יותר מהזן המשובח ומיוחד זה.

    א ב, 13-09-2008 09:33